דירקטוריון הקרן הקיימת לישראל התכנס לאחרונה על-מנת לשמוע את עמדתו של שר החקלאות, שלום שמחון, ביחס לזכויותיהם של החקלאים בקרקע. על-פי דרישת היועץ המשפטי של הקרן הקיימת, התבקשו חברי דירקטוריון, אשר מתגוררים במושבים ובקיבוצים, שלא להשתתף בדיון. יש להדגיש - מדובר לא רק בנציגי ההתישבות בדירקטוריון, אלא גם בחברים המיצגים גופים אחרים ואשר כל "עוונם" הוא שמקום מגוריהם הוא בהתישבות הכפרית.
זוהי אחת הדוגמאות החמורות ביותר למהפך בחברה הישראלית ולטרוף מערכות אליו נקלענו. חברי הקיבוצים והמושבים, בעבר גואלי אדמות, פאר הציונות, וחוד החנית של חזרת העם היהודי לאדמתו, הפכו למנודים ולמוקצים. והיכן? דווקא באותו גוף שהוקם למטרת גאולת קרקעות הלאום. גוף שנוהל במשך עשרות שנים על-ידי שליחי העם ונבחריו ואשר בדיוניו לקחו חלק חלוצים, עובדי אדמה ומיבשי ביצות ואשר החלטותיהם קבעו את גורל העם בארצו. כעת החקלאים, המסולקים מישיבות ומדיונים, נאלצים להפקיר את גורלם בידיהם של פקידים ופוליטיקאים המנותקים מהנעשה בהתישבות.
כשהוקמה ההתיישבות המפוארת בעמק יזרעאל, עמק חפר עמק הירדן ואזורים אחרים, מישהו היה מעלה על דעתו להרחיק את המתיישבים מדיון על עתידם? האם מישהו היה מונע מדוד בן-גוריון, לוי אשכול, פנחס ספיר או הרצפלד לעסוק בהקמת ישובים בגלל עברם כחקלאים וחלוצים? הרי לפי אותו כלל, היועץ המשפטי של קק"ל היה אוסר על יהושוע חנקין לעסוק ברכישת אדמות בגלל ניגוד עניינים.
על מדינת ישראל לתפוס את עצמה ולחזור לשורשיה. לא יתכן שנהפוך למדינת פקידים ומשפטנים. אילו הסירבול והבירוקרטיה היו לחם חוקנו בעבר, ספק אם המדינה היתה מצליחה להתרומם על רגליה. כולנו תומכים בשלטון החוק, אולם יש להבהיר ליועצים המשפטיים ולפקידים שעליהם לעמוד בגבול הסבירות וההגיון, שהם מאבני היסוד של מערכות המשפט.
מול עיני, על הקיר, ניצבת הקופסה הכחולה של הקרן הקיימת, ישנה וחלודה מרוב שנותיה. כשאני מסתכל עליה אני מתגעגע לאנשי החזון של פעם.
