המדינה לא תחזיק מעמד לפני חמישים ומשהו שנה היה מי שחזה בוודאות כמעט מוחלטת שהמדינה הזאת לא תחזיק מעמד יותר מחמש שנים. לאחרונה צוטט כאן בקול תרועה גדול ההוא שהחליט שמדינת ישראל לא תגיע לשנתה המאה. והם אכן צודקים, ככה זה נראה לאור מצב העכשווי עם כל הליקויים המוכרים. כל זאת בתנאי שמסתכלים דרך העדשה המקומית של 57 השנים האחרונות.
אבל, שימו לב לשורות הבאות: "רק 200 דורות עברו מראשית תולדות עמי והם דומים בעיני כימים אחדים. רק 200 דורות עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה ביר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים מתרחשים בה בדורי. הייתי עבד במצרים וקבלתי את התורה בהר סיני. יחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן. נכנסתי לירושלים עם דוד וגליתי ממנה עם צדקיהו ולא שכחתי אותה על נהרות בבל. ובשוב ה' את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד... ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב. וכמו אבותינו קנינו אדמות, זרענו שדה, נטענו כרם, הקמנו בית ווד בטרם הקמנו מדינה כבר אחזנו נשק להגן על חיינו". אנחנו בסך הכל חלק בתוך כל הרצף הגדול הזה.
אגב, המילים הנ"ל הם לא של הרב לאו, לא של חנן פורת וזה גם לא נאום של גנדי. זה ציטוט מנאומו של עזר ויצמן בביקורו הנשיאותי בגרמניה. את הנאום הוא השמיע שם בבית הנבחרים בעברית (הנוסח המלא: manof.org.il).
תזמון 1 תזמון היא הרבה פעמים מילת המפתח להצלחת פרויקטים ורעיונות שונים. צריך לדעת איך לתזמן את הדברים. פרויקטור אחד גדול ומפורסם יודע לעשות את זה טוב. זהו ריבונו של עולם. תזמון אלוקי הוא מילה נרדפת ל"נס". דוגמא אחת מיני רבות היא זו של המערכה סביב הצהרת בלפור. במהלך הדיונים בפרלמנט הבריטי העלו צירים אחדים את טענת היהודים המתבוללים שהצהרה עומדת בניגוד לרוח הדת היהודית. קם אז אחד הצירים, הזכיר את הרב קוק (שבדיוק באותה תקופה התגורר בלונדון, אליה הוא התגלגל בעל כורחו על רקע פריצת מלחמת עולם) ואמר כך: על מי יש לסמוך בענייני הדת היהודית, על יהודים מתבוללים או על הרב של לונדון - הרב קוק (שתמך בדרישות התנועה הציונית)?! וההמשך כבר מוכר לכולנו - הצהרת בלפור.
תזמון 2 התזמון האלוקי שקדם להצהרת בלפור היה כזה: במלחמת עולם הראשונה הועסק כימאי יהודי (ד"ר חיים ויצמן) במעבדות הצי הבריטי. המצאה שלו בשעתה הקשה של בריטניה פתרה את בעיית המחסור של אצטון לתעשיית החימוש. שר החימוש לויד ג'ורג' שאל אותו מה הוא מבקש בעד תרומתו. "ארץ בשביל עמי", אמר ויצמן. ג'ורג' האמין בתנ"ך ורעיון שיבת ציון הלהיב את רוחו. גם הלורד בלפור שהיה בעבר בקשרים עם ויצמן, חידש אותם באותו זמן. הצרה היתה שהאיש החזק, ראש הממשלה הרברט אסקוויה, לא תמך בזה.
לפתע כעבור שנתיים נאלץ אסקוויה להתפטר ומי תפסו את 2 עמדות המפתח? לויד ג'ורג' וארתור בלפור. במקרה היה המדען ויצמן היכן שהיה. תזמון הוא סוג של נס, כבר אמרנו? ככה בונים מדינה!
הכל בשליטה ומי אמר שחייבים מדינה? חוץ מזה שבשביל לחיות, עם זקוק למדינה משלו (עיין ערך - איפה היה צה"ל השואה), צריך אותה גם בתור מצווה. כן, לא רק לאכול מצה בפסח ולצום ביום כיפור, גם להקים את מדינת ישראל זו מצווה. ולא סתם, המצווה הזאת מדורגת אצל חז"ל כמצווה ששקולה כנגד כל המצוות. מי שהעניק לנו את ניסוח המצווה בצורה ברורה וחד משמעית היה הרמב"ן ואלו היו המילים שלו: "שלא נעזבנה (את הארץ) ביד זולתנו מן האומות". ובניסוח עכשווי - שלא נאפשר שלטון של אומה אחרת על הארץ הזאת, אלא תחת שליטתנו. ובמילה אחת: מדינה.
יום ששון לא רק הרמב"ן, גם הרמב"ם כתב על הקמת ממלכה וממשלה יהודית. החלק האחרון בספרו ההלכתי מוקדש לכך ונקרא: "הלכות מלכים ומלחמותיהם". מדיניות וביטחון. על המלך המשיח הוא מטיל את תפקיד החזרת המלכות והממשלה כבראשונה. כשהוא עצמו הגיע לארץ, בזמן שהאיסלם והנצרות נלחמו עת השלטון כאן והקהילה היהודית היתה דלה ומצומצמת, הוא נדר שיום בואו יהיה יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים לו ולביתו עד סוף כל הדורות.
היום שאחרי המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, הוא חד וחותך. מצער הפרידה מאלו שנפלו ליום השמחה על החיים במדינה עצמאית. צמידות שכזאת אפשר לראות במשפט הבא: "הרמב"ם קיבל עליו להתבודד ביום הצרה (שממנה הוא ניצל) בכל שנה וביום שלאחריו לשמוח.