לאחרונה אנו עדים למתקפה פרועה כנגד לימור לבנת בתפקידה כשרת החינוך. ולמה? כי היא מעוניינת לקדם רפורמה בחינוך בישראל ולמרבה הפלא לא מתקפלת ללחצים פוליטיים כאלו ואחרים. נכון, היא עושה טעויות חמורות, מתבטאת בצורה "לא חינוכית" כנגד המורים וגם ההתנהלות שלה בכל קידום הרפורמה אלימה פרועה ורודנית.
התנהגות שפוגעת ביכולתה לקדם משהו "חינוכי" האומנם?
אבל, מדוע שנצפה ממנה להתנהג אחרת? האם כללי המשחק שלנו בישראל מתמרצים את לבנת כשרת החינוך, לשקול שיקולים תוכניים? או שמה כללי המשחק שמבנים את פעילותם של שרינו הינם פרוצדוראליים בלבד? האם ההשתתפות הפוליטית של אזרחי ישראל בכל הקשור לעיצוב החינוך בישראל היא מהותית? או שמה פרוצדוראלית? ומה המשמעות של כללי משחק אלה על התנהלותה של ליבנת ועל מיהותה של רפורמה בחינוך?
אני יוצא מתוך נקודת הנחה כי ישראל נמצאת בבעיה חברתית בכל הקשור לעיצוב מערכת חינוך ראויה ואופטימאלית. שהרי אם לא כך, על מה קצפנו? אמת הדבר, לא ידוע לנו מה התוכן של ביטויי הסל מערכת חינוך "ראויה" ו"אופטימאלית".
אני רוצה לטעון כי כללי המשחק המבנים את תפקידה של לבנת אינם תוכניים אלא פרוצדוראליים משכך אל לנו לתפוס את ליבנת כמופקדת על תוכן החינוך אלא רק על קידום רפורמה במסדרונות הפרלמנטאריים. אני סבור כי היא גם מבינה זאת כך. הלא כן? מן הראוי כי את תפקיד הקביעה התוכנית נשאיר לנו לכל הקבוצות והמגזרים הפועלים זה מכבר בעיצוב התוכן החינוכי. ארגוני המורים, ארגוני המרצים, קבוצות לא ממשלתיות ויש לא מעט כאלה, פקידי מדינה ברמה הארצית וברמה המקומית, ועדי הורים ועוד. כל אחד ואחד פועל זה מכבר על עיצוב התוכן של החינוך בישראל.
ואחרונים חביבים, אנחנו האזרחים. אבל זה לא מצליח ולמה?
כאן אני מגיע לשאלה השנייה שברישת דבריי. מהי סוג תרבות ההשתתפות הפוליטית בישראל? התשובה כאן למצער, היא שבישראל, תרבות ההשתתפות הפוליטית אינסטרומנטאלית לחלוטין. ומשכך, אין יכולת לכל השחקנים שמניתי לעיל לאתר את החיבור הנורמטיבי שיוביל אותם לקידום שיתוף פעולה מהותי בעיצוב תכני החינוך בישראל.נהפוך הוא - העדר תרבות של השתתפות מהותית מובילה למשחק אינטרסים צר שבו כל דאלים גבר. וכאן לימור משחקת יפה, אפילו יפה מידי.
בואו נסכים כי השרים לא מופקדים על התוכן אלא אנחנו אמורים לקבוע בתוכן המוצרים הציבוריים שלנו. ואולם, מכיוון שאין בנמצא ערוץ השתתפות מהותי, קולנו לא נשמע. זה לא מקל על השרה ליבנת. האלטרנטיבה שבחרנו היא לא לייצר דפוס השתתפות מהותי כי זה קשה ארוך ומייגע. האלטרנטיבה "המועדפת" שנבחרה [ויש אומרים שלא נבחרה אלא קבועה] למרבה הצער היא דרך האינטרס הצר.
שתי דרכים לשנות זאת. האחת מהותית חשובה ביותר אך ארוכת טווח והשנייה ניצול המתווה הקיים על-מנת לקדם שינוי מבני בטווח קצר. ברי לנו כי יפה היא דרך שממזגת בין השתיים.
משכך, מה הפלא כי לבנת ומנכ"ליתה תירוש בוחרות לקדם אסטרטגיה כוחנית של פיטורי 4000 מורים. האם נקבע מנגנון פיטורין? ברור שלא. האם זה מה שצריך עכשיו בטווח המיידי? מי יודע?
לסיכום, נדמה כי פיטורי המורים מלמדים על "ספין" של השרה ליבנת, בעגה המקצועית, ניתן לכנות זאת כאילוץ מכוון פנימי שמטרתו להביא את ארגוני המורים לישב על שולחן הדיונים. הבעיה בפתרונות ישירים אלה היא אחת - שאינם לטווח ארוך.
מכיוון שאנו יודעים זאת ומכיוון שאנו מאמינים בקיומה של בעיה חברתית בחינוך בישראל מדוע שלא נישב על השולחן ונקדם רפורמה מהותית?
