חג של הקיום

לִקְרַאת חַג הָעַצְמָאוֹת לְיִשְׂרָאֵל הוּא חַג שֶׁל הַקִּיּוּם כִּי רַק בְּקִיּוּם יִשְׂרָאֵל תֵּהֵא שְׁלֵמוּת לַיְּקוּם לִמַּדְנוּ תֶּבֶל וִּמְלוֹאָה אֵיךְ מִן הָאֶפֶר צָמַח עַם חַי וְתוֹסֵס כְּאוּד מוּצַל מְאֶש נִצַל וְרָוַח לְעוֹלָם לֹא יָבִינוּ כִּי נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַּׁקֵר וְאֵיך עָם קָטָן יָכוֹל אֶת הַקָּמִים עָלָיו לְמַגֵּר כִּי יִשְׂרָאֵל מְקַדֵּשׁ חַיֵּי אָדָם מַאֲמִין אוֹ יָזִיד (מוסלמי כןפר לפי חכמי האיסלאם) וְצָרֶנוּ חַי בְּעֹנֶג אַךְ שׁוֹלֵחַ אָחֶר לָמוּת שָׁהִיד בְּעוֹר רוֹאֵה יִשְׂרָאֵל בְָּעַצְמָאוֹת אוֹת לְתִקְוָה צָרֵינוּ גָם עוֹכְרֵי יִשְׂרָאֵל רוֹאִים בְּכַךְ נַכְּבָּה (מלה ערבית שפרושה אסון או שבר) אָנוּ כָּאן וְיִשְׂרָאֵל חָי שׁוֹכֵן לוֹ בַּמֶרְחָב בָּדָד כֹּל עוֹד הוּא עַם אֶחַד מְלֻכַּד וּמִבָּנָיו לֹא נִבְגַּד

לקראת ה' באייר - חג עצמאות ישראל

השבת בלי קשר ישיר לפרשות שאנו קוראים, נבחן את משמעות ה' באיר תש"ח שזה תואם למנין הכללי 15/5/1048. נוהגים לקרוא ליום זה בשם "יום העצמאות" ומשום מה לא נקרא "חג" העצמאות. כי הכינוי חג בתורה ניתן רק לשלושת הרגלים: חג המצות, חג השבועות וחג הַסֻּכּוֹת . והרי יש לנו עוד ימי חג שאינם מן התורה, הם מדרבנן, שנקראים בפינו: חג פורים וחג החנָֻּכה שנוצרו עקב אירועים שהתרחשו לעמנו שנים רבות לאחר קבלת התורה . למעשה נשאר הכינוי ליום חשוב מאוד לישראל הוא יום הַכִּפּוּרִים, ספק חג ספק ספק יום חשבון נפש, גם רבותינו נתנו שמות ל: יום תשעה באב זכר לחורבן בית המקדש. אלה אינם חגים כי בהם לא חוגגים כמו פורים וחנוכה, שני ארועים בתולדות ישראל שנסתימו בנצחון ישראל ועל כן ניתן לחגוג בהם, לא כן ימי הזיכרון שמנינו, הם על דברים עצובים שקרו לעמנו, על כן לא פלא שנקבע יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צהל שבזכותם המדינה קימת הוא יום שנקבע ערב יום העצמאות . מכאן כאשר קוראים למאורע חגיגי חג כי הוא מועד שבו התרחש מאורע חשוב ומשמח לעם ישראל יום של רוממות רוח ותשועה, כחג המצות שבו חוגגים את יציאתנו ממצרים מעבדות לחרות ועל היותנו עם. או חג השבועות שבו חוגגים את קבלת התורה ואת הקציר ותבואת השדה והחי. או חג הסכות שהוא יום של הזדהות עם ישראל שישב במדבר בסוכות והוא קשור ליציאת מצרים, קבלת התורה והכניסה לארץ לרשת אותה. לא בכדי חג זה מסתיים ביום השמיני שלו בחג שניתן לו בישראל שם חג שמחת תורה. למלה חג יש משמעות חוגה או מחוגה שתחלתה וסופה מצויים לעולם במעגל. לא כן יום שביום מן הימים יכול להעלם, כולל יום תשעה באב. . לפיכך הבה נקרא לעצמאותנו, חג העצמאות שלעולם יחזור ויתקיים ככל חג מן התורה ומדרבנן.

הטהרה בעם ישראל והמגע עם זה

הפרשה פותחת במאמר הקובע כללי טהרה ודוקא פותחת בטהרת האישה: כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. האישה עוברת חבלי לידה קשים ונחלשת ויש לה תחושת חולה, כלומר דוה. האיסור במגע עם היולדת, בא לתת לאשה מנוחה. רש"י אומר מה מצא הכתוב להביא ענין האישה והטהרה, ומביא לשם כך את דברי אמורא אחד בשם שמלאי שעלה לארץ מבבל ונתישב בלוד, שמצא טעם לסמיכות הפרשות של שמיני עם תזריע. בסוף פרשת שמיני דברה התורה על החיה והעוף, מה מותר לאכול מהן ומה אסור ומיד לאחר מכן בתזריע דבר הכתוב על האדם. זאת מפני שהחיה נבראה לפני האדם. ואילו אדם וחוה נבראו אחרונים, ללמדך להבחין בין הטהור לטמא, כלומר בהבדל בין המותר והאסור, כי אין חיה טהורה וחיה טמא. כל חי הוא יציר אלוהים. כך האישה איננה חלילה טמאה למרות האמור, אלא היא אסורה במגע זאת התחשבות בה בהביאה בן או בת לעולם. הטהרה בעם ישראל, הוא אחד הסימנים המבדילים אותו מעמים אחרים למרות שהם שאבו מן התורה, אך גם ביטלו כל ענין הטמא והטהור ושמו בכל מותר. הנצרות התירה את החיה הטמאה האכילה בָּאִמְרָה לא חשוב מה שנכנס לפה אלא חשוב מה שיוצא ממנו. אלא שהם טעו בגדול, כי התזונה של האדם, היא חלק חשוב בשמירה על בריאות חיי הקהלה, כאשר הנגוע במחלה בא במגע עם זולתו בלחיצת יד לשלום, או במגע גופני אחר. התורה מזהירה את העם מהדבקות במחלה שדבקה באחר מן העם . לא נזכיר כאן סוגי הפגעים הנזכרים בפרשה. די לדעת אותם ולהזהר מהם לפי הכלל: ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. (דברי הגמרא בדף לב עמוד א) שההוראה באמירה זו היא שעל האדם לשמור את נפשו מפני פגעים כמו אלה המתוארים במצורע ולא להיכנס מרצונו לסכנות מיותרות. בענייננו נאמר כי אלה שכבר נפגעו מהמחלה עליהם להזהר לבל ידביקו אחרים במחלתם.

האמונה היא עקר העקרים

לביסוס האמירה: האמונה היא עקר העקרים כהרגלי בכך אביא את סיפור האגדה על אלישע הנביא שהיה מתהלך בארץ ממקום למקום להטיף לאמונה באלוהים כאיש האלוהים ומקובל על הקב"ה כאליהו הנביא . מסופר כי בכוח קדושתו ואמונתו היה מהלך על פני המים בהליכה ברגליו כשגלימתו משמשת למדרך רגליו . זאת כאשר המטרה לשמה היא צועד על פני הים היא להשתית את האמונה באלוהי ישראל. .מסופר כי יום אחד בלכתו על פני המים הגיע לאי בודד שם מצא אדם אחד לבדו בכל האי עלה אלישע מהמים אל היבשה וברך את האיש לשלום. אלישע ראה את האיש מעמיס על כתפו אבן גדולה כאבן המזבח ומעביר אותה מהשטח בו הייתה אל מקום שהוא הועידו לכך וכך העביר 12 אבנים שסדר אותם אחת על השנייה ברבוע כמו מזבח. בסוף מלאכתו זו שב האיש והחזיר אבן אחר אבן למקומה. אלישע תמה ושאל את האיש על פשר מעשהו. ענה לו: "כך אני עובד את האלוהים" בונה מזבח לכבודו ומפרקו ובונה אותו שוב ומפרקו. אמר לו אלישע שמע בני: אינך צריך לעשות זאת די אם תאמר יום יום: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. בכך תצא ידי חובתך ותוכל להתפנות למלאכתך. קבל האיש את עצת אלישע הוא שינן חזר ושינן את הפסוק. למחורת היום עזב אלישע את האי בפורסו את גלימתו על פני המים ובלכתו עליה כהולך על היבשה. משרצה האיש לקיים את אשר למדו אלישע, שכח את הפסוק האיש בהול רץ אחרי אלישע מהיבשה על פני המים ברגליו. משהגיע אל אלישע כשהוא מהלך על פני המים אומר לו אדוני, שכחתי את הפסוק שלמדתני לומר אנא למדנו אותו שוב. אלישע השתאה לראות את האיש מהלך כמוהו בריצה על פני המים, אמר לו אלישע: לך לך בני וחזור אל האי ועבוד את האלוהים בדרכך כפי שעשית זאת יום יום, כי מעשיך וכונתוך טהורים ומקובלים על הקדוש ברוך הוא. זה המשל והנמשל לענייננו, כל שצריך אמונה ותום לבב בעשיה לשם שמים, גם אם אינך מדקדק בכל מלה שלמדוך לאמר העיקר טהר המידות וטוהר הנפש. כֹּל שֶׁצָרִיךְ אֱמוּנָה כֵּנָה בַּלֵּב לַעֲזוֹר וּלְרַפֵּא כֹל לֵב דּוֹאֵב לְהַעֲנִיק מִשֶּׁלְךָ לַזֻלָת תָּמִיד יִיטַב לְךָ אִם בְּכַךְ תַּתְמִיד שְׁאַל בַּעַל נִסָּיּוֹן וְלֹא רוֹפֶא (פתגם ידוע לחולה ללמוד מבעל ניסיון עדיף מרופא) תִּהְיֶה בָּרִיא כִּי לְכַךְ תְּצַפֶּה לֹא רַק תֵיטִיב גַּם תִּקְנֵה אֹשֶׁר בְּרִיאוּת וְאֹשֶׁר זֶה כֹל הָעֹשֶׁר כֹּל עוֹד נִזְכּוֹר שֶׁחַיִּים בְּחֶבְרָה וְכִי הָאָדָם כְּאִישׁ חֶבְרָה נִבְרַא מְחוּיַב לְהִשָּׁמֵר מִפְּנֵי מְאֵרָה פֶּן תַּדְבִּיק אִישׁ אִשָּׁה וּשְׁאֵרָהּ זוֹ כֹּל תּוֹרַת תַזְרִיעַ וּמְצוֹרַע לִדְבּוֹק בַּטָּהוֹר וְלִרְחוֹק מֵרָע לְטֹהַר הַמִּדּוֹת לָתֵת הַדַּעַת זוּ מְאֵרָה שֶׁסּוֹפָה אֵין לָדַעַת