1. ביולי 1941 נכלאו 30,000 יהודי קובנה שבליטא בגטו. ביניהם אבי, אמי ואני - אריק בריק בן החמש. זמן קצר לאחר הכליאה בגטו (באוקטובר 1941) נערכה האקציה הגדולה. כל היהודים רוכזו בככר הדמוקרטיה. הם הופרדו שרירותית (ה-סלקציה) ובו במקום נלקחו 9,000 יהודים לפורט התשיעי - הוא גיא ההריגה של יהדות קובנה - ונרצחו ביריה. ניצלנו בנס. במרץ 1944 היתה אקציית הילדים - זו הנוראה מכולן. ילדי הגטו (כ-5000 ילד) עד גיל 12-13 נלקחו מהורים, ונרצחו בדם קר. מעטים ניצלו. אני ביניהם. בגטו לא נשמע יותר ברמה קולם של ילדים.
החיים בגטו היו קשים מנשוא. המוות ריחף באוויר, ונחת ללא הבחנה על יושביו. הפחד שרר בכל. רבים מתו תוך עבודות כפיה. הרעב, הקור, הצפיפות, המחלות היכו ללא רחם. עם זאת התנהלו במקום חיי קהילה; היתה עזרה הדדית; היתה מסירות נפש וסולידריות יהודית; היו חיי דת, תרבות ואמנות; היתה תנועת מרי והיו פרטיזנים.
ביוני 1944 - לאחר שלוש שנים - חוסל הגטו. בתיו הועלו באש. תושביו נרצחו במקום - מי בירי ומי בשריפה. הנותרים הועברו למחנות ההשמדה. ניצלו אלפים בודדים מיהודי הגטו, ובהם כמאה הילדים, ואני ביניהם. מתוך יהדות מפוארת שמנתה ערב השואה כרבע מליון נפש, נותרו בחיים כ-15,000 יהודים בלבד.
ניצלנו - אמי ואנוכי - בזכותן של שתי משפחות איכרים ליטאיים חסידי אומות העולם אשר החביאו אותנו בביתן. לאחר כחצי שנה (באוגוסט 1944) שוחררנו על ידי הצבא האדום. אבי ניצל באחד הבונקרים (מלינה) בגטו.
השחרור לא הביא לחופש. היינו משפחה ציונית. הרוסים רדפו אחרינו. החלה הבריחה. כפליטים חצינו את אירופא. על גבי רכבת משא שהובילה פחם מבוקרשט לבודפסט חגגנו, לפני ששים שנה, את סיום מלחמת העולם השניה. ברגל חצינו את הגבול בין החלק הרוסי של אוסטריה לבין החלק הבריטי. שם נפגשנו בהתרגשות שקשה לתארה עם חיילי הבריגדה, שהביאו אותנו לאיטליה. האיטלקים קיבלו אותנו באנושיות ובחיבה. שנתיים המתנו באיטליה. שם למדתי לראשונה בבית ספר לילדי פליטים. בכיתתי היו תלמידים מכיתה א' עד כיתה ו'. ב-1947 באנו לארץ ישראל. כאן התחלתי לראשונה בחיי בלימודים מסודרים. אט אט הפך אריק בריק לאהרן ברק.
2. הנני משקיף על הקורות אותי, ואני שואל: מהו הלקח - מעבר לצורך לזכור ולא לשכוח - שלמדתי מכל אלה? עד כמה עיצבו אירועים אלה את השקפת עולמי? תשובה ברורה לשאלות אלה אין לי. הגבול בין עובדות להשערות הולך ומטשטש. ובכל זאת - מהי תשובתי לשאלות אלה, גם אם יש בתשובה זו רציונליזציה שלאחר מעשה? תשובתי היא זו: שניים הם הלקחים העיקריים העולים מההיסטוריה האישית שלי.
3. הלקח הראשון הוא מרכזיותה של מדינת ישראל, כמדינתו של העם היהודי. אילו היתה לנו מדינה משלנו, השואה כפי שקרתה לא היתה מתרחשת. רק בישראל אנו בני חורין לעצב את דמותנו כעם וכמדינה. קיומה של המדינה, בטחונה, שלומה וטובתה הוא עבורי ערך מרכזי. רק כאן אנו מוגנים מפני אנטישמיות; רק כאן ביכולתנו להפעיל עוצמה ריבונית להגנה על קיומנו; רק כאן איננו מיעוט נרדף. מלומדים רבים רואים את המדינה - כל מדינה - כרע במיעוטו, אשר את כוחה ועוצמתה יש לצמצם. ואילו אני רואה במדינת ישראל הגשמתו של חלום הדורות. בידינו הופקד גורלה של מדינה זו. עלינו לעשות הכל כדי לשמור עליה; להגן עליה; ולראות בה בית לכל יהודי בעולם שיבקש להצטרף אליה. זהו תפקידנו ההיסטורי. זו הציונות שלנו. לא פוסט-ציונות הקוטעת את שורשינו בחבל ארץ זה; אלא ציונות כנה ואמיתית, הקושרת את גורלו של העם היהודי עם מדינת היהודים. עלינו לאחד במדינתנו את כל כוחות הנפש כדי לשמור על אחדותנו כעם. ברית דמים איחדה אותנו בעבר. ברית אחים תאחד אותנו עתה. מחלוקות רבות מפלגות אותנו. אך לקחה של השואה הוא כי כוחנו באחדותנו.
4. הלקח השני הוא מרכזיותו של היחיד, של הפרט. הגרמנים ועוזריהם ביקשו להפוך אותנו לעפר ואפר. הם ביקשו לקחת מאיתנו את כבוד האדם שבנו. הם נכשלו. ברגעים הקשים ביותר בגטו, שמרנו על האנושיות שבנו, ועל רוח האדם שבנו. ליטאים זכי נפש הצילו אותנו. הגרמנים ועוזריהם הצליחו ברציחת רבים מבני עמנו. הם לא הצליחו לקחת מאיתנו את צלם האדם שבנו. כל יחיד הוא עולם בפני עצמו; כל פרט זכאי להכרה בכבוד האדם שבו. עלינו להגן על זכותו של כל אחד מאיתנו. יש הרואים בזכותו של הפרט מכשלה המונעת הגשמת רצונו של הכלל. ואילו אני רואה בחירותו של הפרט מרכיב מרכזי בחיינו הלאומיים במדינתנו. התקומה שלאחר השואה היא לא רק תקומתה של המדינה אלא גם תקומתו של הפרט. מרכזיותו של האדם, וחופש היצירה של האדם. של כל אדם; ההכרה בחירותו של הפרט היא גם הכרה בזכותו של הלא יהודי שבינינו. מיעוט היינו באירופא; זכויותינו כמיעוט נשללו מאיתנו. הופלינו. במדינתנו שלנו ננהג כלפי הלא יהודי כפי שאנו ציפינו שינהגו בנו. לא נפלה את בן המיעוט. מדינתנו היא מדינת העם היהודי. אך הלא יהודים שבינינו יזכו בשוויון זכויות מלא. אמת, מפתח מיוחד לכניסה לבית ניתן לבני העם היהודי, שכן ישראל היא ביתנו הלאומי. אך כל מי שמצוי בבית כדין - יהודי ומי שאינו יהודי - נהנה מזכויות שוות ככל בני הבית האחרים. כך דורש כבוד האדם של כל אחד מהם; כך דורש כבוד האדם של כל אחד מאיתנו.
5. הנני אד מוצל מאש, אשר רוח האדם ורוח האומה נפחה בו חיים. אלה חיים של קוממיות ועצמאות במדינתנו. אלה חיים של חירות ושל הכרה בכבודו של כל אדם. אלה חיים משותפים בחברה פלורליסטית. אלה חיים השואפים להגשים את הצדק ולקיים את שלטון המשפט. אלה חיים של סובלנות. אלה חיים שיש בהם איזון ראוי בין הפרט לכלל. ביטחון ללא זכויות - לא מביא לביטחון; זכויות ללא ביטחון - אינו מגשים הזכויות. נדרש איזון עדין בין ביטחון הכלל וחירות הפרט.
6. הנלמד מלקחי השואה? הנגשים את המתבקש ממנה? הנכיר בייחודה של מדינתנו, כמדינה שהיא גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית? הנגן על בטחון המדינה ועל חירות הפרט? אינני יודע. אני אופטימי. אם יכולנו לכל שעבר עלינו, נוכל גם לבעיותינו בעתיד. אני מאמין גדול בעתידה של המדינה שלנו, ובעתיד חירותו של הפרט בה; אני משוכנע כי אם עמד בנו הכוח לעבור משואה לתקומה, יעמוד לנו הכוח לממש את תקומתנו תוך שלום - שלום בינינו לבין שכננו; שלום בינינו לבין עצמנו.
