מזה כמחצית שנות דור מנהל כבוד הנשיא אהרן ברק מערכה עקבית, שמטרתה להנחיל לאזרחי ישראל את מערכת הערכים האישית שלו. לצורך זה הוא מנצל, באופן מבריק, יש לומר, את כל החולשות בהן לוקה הדמוקרטיה הצעירה המתהווה כאן, את כל הלאקונות והתפרים הגסים פחות או גסים יותר שבין הרשות המחוקקת למבצעת. ראש וראשונה ללאקונות הללו הוא פרק הזמן הממושך בו מכהן כבוד הנשיא כמצפוננו הקולקטיבי (מטעם עצמו, שהרי מעולם לא עמד לבחירה).
לפני ניתוח השימוש שעושה כבודו בביוגרפיה האישית שלו בתקופת השואה לצורך מניפולציה עלינו,
במאמרו המתפרסם באתר Nfc, ראוי לזכור שמדובר במי שבין השאר:
א. הכריז על דעת עצמו על "מהפכה חוקתית" אחרי שהכנסת חוקקה שני חוקי יסוד מבלי להמתין שהכנסת תשלים את חקיקת שאר חוקי היסוד ו/או תכריז בעצמה על מהפכה כזו. בכך בלם חקיקת חוקי יסוד נוספים לשנים רבות מכיוון שעורר עליו את חשדנות הכנסת כאילו הוא מנסה לנגוס מכוחה.
ב. הכריז ש"הכל שפיט" ובכך הזמין לפתחו עתירות מכל מין וסוג שפיחתו את מעמד בית המשפט העליון עד כי לכמחצית העם אין בו אמון, והכל כדי לצבור כוח פוליטי על חשבון הרשויות המחוקקת והמבצעת.
ג. קידם, לכאורה, דמוקרטיזציה של בית המשפט העליון באמצעות הכלל ש"הכל שפיט", אך למעשה יצר פלוטוקרטיה של השפיטה: רק עשירים יכולים לשאת בעלויות הנגישות לבית המשפט העליון, כך שהצדק שהוא מייצר, אם בכלל, הוא לעשירים בלבד ובודאי לא לעני בריבו עם העשיר.
ד. לא רק מעלים עין מהנפוטיזם (מינוי בני משפחה לתפקידים) שפשה כסרטן ברשות השופטת שבראשה הוא עומד, אלא גם מהעובדה שמשפחתו-שלו מעורבת בהליכים נפוטיסטיים.
ה. אחראי לפס"ד קאעדן ובו בזמן מנסה לשכנענו שאיננו פוסט-ציוני.
ו. מעדיף, בשם מערכת ערכים פסאודו-אוניברסלית, אינטרסים קניניים של אוכלוסיית אויב (לפחות בכוח) על מניעת הרג ולו אחד מאחיו הציונים, ועוד מעז לקרוא לכך "מידתיות" ולעצמו "ציוני".
ז. מוכן לקבוע שטרנספר של 8000 יהודים בארצם הוא "לתכלית ראויה", ביודעו שלפחות מחצית העם סבורה שהתכלית של הטרנספר הזה מבוטאת בנוסחה "כעומק החקירה כן עומק העקירה".
לאור אלה בלבד נראה שלא יהיה זה מוגזם לטעון שלא היה אדם בודד במערכות השלטון של המדינה שכה הזיק למערכת האיזונים והבלמים של המשטר כפי שעשה כבוד הנשיא: כל כך משום שהוא מקריב באופן שיטתי ערכים יהודיים וישראלים פארטיקולריים על מזבח ריקוד "מה יפית" אוניברסליסטי מול קבוצת ההתייחסות האישית שלו-משפטנים ליברליים ברחבי העולם, כשלצורך זה איננו מהסס לנגוס בכוחן של שתי הרשויות האחרות, החלשות ממילא.
במאמרו מפרט לנו כבודו את הביוגרפיה האישית שלו בתקופת השואה כדי להרגיענו, כביכול: "כיצד יכול אני - פליט שואה - להיות פוסט-ציוני? לכן סמכו עלי ואל תפריעו לי למצוא עבורכם את האיזון הנכון בין ציונות וביטחון לבין הגנה על דמותכם המוסרית". ואין דעתו מתקררת עד שהוא יוצר זהות בין היהודי שהיה זקוק להגנה משפטית מפני הנאצים לבין הערבי הזקוק להגנה משפטית מפני הציונים.
להלן, כבודו, חלק מהסיבות מדוע אין המשל דומה לנמשל, ומשום מה נדמה לי שאינני מחדש לאדוני:
א. הקולקטיב הלאומי אליו השתייכת באירופה לא שאף להשמיד את ליטא מדינתך. אין דבר שערביי ארץ ישראל כקולקטיב לא עשו במשך לפחות 70 שנה כדי להוכיח את ההיפך.
ב. כשהיית בגטו לא התקיים מצב מלחמה בין יהודי אירופה לבין גרמניה הנאצית.
ג. הכנסת טרם חוקקה משהו שנראה כחוקי נירנברג, והממשלה טרם כינסה משהו שנראה כוועידת ואנזה.
ד. אזרחי ישראל הערבים מיוצגים בפרלמנט שלה, ונציגיהם הנהנים שם מחסינות עוסקים בהסתה נגד המדינה המשלמת את שכרם ונגד צבאה.
ה. כל המומחים לטרור ולגרילה מאוחדים בדעתם שאלו יכולים לפעול רק מתוך אוכלוסייה אוהדת, מה שמחייב התגוננות כנגד הקולקטיב כולו באמצעים צבאיים ולא על בסיס החוק הפלילי שהוא פרטיקולרי מטבעו.
עפר אני לרגלי כבודו, ובכל זאת אינני קונה את הרטוריקה המפוארת שלו משום שהוא משתמש בה לצורך מניפולציה עלי. בכך היא הופכת לדמגוגיה, המוכיחה פעם נוספת את הצורך בשיקום האמון במשטר הרעוע השורר כאן. לצורך זה הכרחי שאדוני יפנה את מקומו למי שישקם את האמון בבית המשפט העליון מצד אותה כמחצית העם המנוכרת ממנו כרגע. אנו זקוקים בדחיפות לבית משפט עליון ש:
א. יעשה צדק גם עם יהודים ועם עניים, ולא רק עם ערבים ועם עשירים.
ב. ינהג במידתיות גם כשמדובר בכבודן של שתי הרשויות האחרות.
ג. יעסוק רק בשפיטה ויחדל לשוטט במסדרונות הכוח הפוליטי.
