אתה רואה את התמונות, שומע את הסיפורים, בוכה את הנופלים.
השיר ברקע התמונות המתחלפות החל מהיותו תינוק מקסים, דרך חוויות הגן עם העיניים הגדולות והתמימות, ועד הגבר החזק שכבר איננו איתנו עוד.
האמא, האבא, האחות, האח, החבר, החברה, הסבא, הסבתא... ואתה מרגיש את כאבם, ובוכה איתם.
לרגע חולפות בראשך המחשבות: למה? איך יכול להיות?... אבל מיד מתעשט ומבין שבעולם אכזר זה של מלחמות מיותרות, יש גם מחיר מיותר.
אבל המחיר המיותר שיש אומרים "בזכותם אנחנו כאן" - גדול, כבד מנשוא.
לא כל אחד עומד בנטל הזכרון והכאב, ורבים קורסים ומתים אחרי יקיריהם.
שיברון הלב גדול, אבל החיים עוד יותר.
כי אנחנו כאן למען האחרים, למען הילדים שנשארו ושבאו לאחר מכן, הנכדים והנינים.
הם ואנחנו חיים וממלאים את התקווה שנפילתם של יקירנו לא היה לשווא.
אבל כל פעם מחדש, הדמעות זולגות ומחממות את הלחיים הממאנות להתנחם.
כי אין מזור לכאב, ויש רק תקווה לחיים, למרות הכאב.
כי הכל מתערבב ביחד, זכר הנופלים עם חדוות החיים של אלה שנותרו כאן איתנו ועכשיו, וזה מה שמביא אותנו להמשיך ולחייך, לקוות, ולבנות.
לכל אחד יש את הכאב הפרטי שלו, ואת הכאב הציבורי שמחבק את האומה הזו - למרות הכל.
לכל אחד יש את קרוב המשפחה שנפל, או את החבר הטוב ביותר שהלך וחסרונו כבור שחור שאינו נגמר.
כי אין כאב גדול יותר מאובדנו של קרוב, ואין דרך לעצור את הדמעות.
יש רק את המבט לאלה שחיים איתנו - ולמענם אנחנו מתמלאים חיים.
