בראיון לקול ישראל אתמול (יום ג', 10.5.05) ניסה השופט בדימוס בר אופיר לעמוד כמליץ יושרה של המערכת המשפטית. על שום מה? על שום יחסו המקל של בית המשפט, שלא לומר- של כלל המערכת המשפטית, ביחס למקרי התעללות מינית, שאינו אלא בוז ולעג לכבוד האדם.
העונש, אם ניתן לקרוא כך לשישה חודשי שירות וקנס של 20,000 ש"ח שנגזרו על חייל בשירות סדיר, שהורשע לפי הודאתו באונס בת דודתו במשך שנתיים ימים, הוא תעודת עניות למדיניות המקלה כלפי אנשים, המשוועת לשמיים בקולם של אלפי קורבנות לעבירות מין. אלה ניצבים אין אונים למול מושיעתם האחרונה של כבוד האדם, הלא היא מערכת המשפט, וחשים נבגדים אף שם, בהיכל הצדק. בהסבירו את השיקולים העומדים בבסיסה של מערכת המשפט ובהדגישו את חשיבות הפן השיקומי ביחס לעבריין, התקשה אף השופט בדימוס בר אופיר להישמע משכנע. אלא שהבעיה אינה נעוצה בדברי בר אופיר.
המקרה האחרון אינו אלא דוגמא אחת מני רבות לטפיחה על כתפו של מי שהפך ילדה לאסירה בגופה- שלה. זהו רק סימן ארגעה למי שגחמותיו הרגעיות עקרו את ליבה של ילדה קטנה ממקומו, נטלו את חדוות החיים, את סומק לחייה, והרסו כל חלקה טובה של תמימות ילדותית. הגזמה? לא ממש. האם מישהו מאיתנו יכול היה לבטוח באדם שהתעלל ביקירנו ורצחו בכוונה תחילה? האם מי מהלומי קרב יוכל ולהיחלץ ממערבולת הבלהות המדירה שינה מעיניו והפוערת לרווחה מדי יום ביומו את פצעיו, שלא יגלידו לעולם? האם ראוי להסתפק באמירה, שהיא ספק הבעת חרטה ספק מס שפתיים, ולאפשר לאנס להתנער מעונשו, לאחר שצילק את גופה ונפשה של ילדה ושבר את לבב משפחתה ויקיריה? לא. ממש לא.
לעניות דעתי, אין להבחין בין מי שרצח אדם והמיתו לבין מי שרצח אדם והשאירו בחיים. מאחד ניטלה נשימתו האחרונה, ואילו האחר חי לנשום בכל יום מחדש את סבלות הזכרון, הכאב, החרדה, ההשפלה הצורבת והבוז. החיים בביצת הפחד ובתחושת אי האמון בבני המין האנושי- אינם חיים. וכמו אין די בטראומה, באה גם המערכת המשפטית ונחלצת להגנתו של חייל (חלילה מלקרוא לו "אזרח", "אדם מן השורה", "השכן", "בן אחותך" או סתם "הילד מהשכונה"), אשר נטל, הלכה למעשה, את חייה של ילדה תמימה ובנה לעצמו מערכי הגנה בדמות חייל בעל "פוטנציאל שירותי טוב".
מעניין, שמצוקתו הנפשית של האנס, ולא של הקורבן (!), היא שהכריעה את הכף. מעניין עוד יותר לראות שאף ה"עונש" הכספי שהוטל עליו אינו אלא סכום מגוחך עד כדי עלבון לכבוד הקורבן- אף הוא הוטל, כך נראה, תוך התחשבות במצבו הפיננסי של הנאשם. צורם ומבעית לגלות, כי המערכת המשפטית מוטרדת שמא ייעכרו חייו של אדם, אשר השליך התהומה במו ידיו את צלם האנוש שלו.
אולי שערות ראשה של הנאנסת יצמחו חזרה וישובו להיות כשהיו. אולי הכאב יחדל, הגוף ישקם את עצמו. אולי כמה מאות אלפי שקלים יסייעו, ולו במעט, לריכוך הטראומה ויאפשרו לה לשרוד את העולם האכזרי שבתוכו היא חיה. אולי. רק אולי. אבל אין סכום בעולם שיחזיר לנאנסת את ילדותה. אין כוח בעולם שישיב לה את חדוות נעוריה ואת אמונה בבני אדם. אין מטפל שישיב לה את יכולתה לנהל מערכת יחסים זוגית ולנהל חיים נטולי חרדה, כשהם בודדים במאבקם הפנימי.
ואין- אבל אין- דבר שישיב את אמונם של קורבנות עבירות המין במערכת המשפט, מלבד גדיעת היחס המקל לעברייני מין ואימוץ מדיניות ענישה מחמירה בפסיקותיו העתידיות. ולו כדי להציל נפש רכה אחת.
