הפגנת המורים לפני ימים אחדים המחישה - למי שנזקק עדיין להמחשה כזו - את עליבותם ואת חרפתם. אכן, מטבע הדברים מודאגים המורים בשל הידיעות על פיטורי אלפים מהם, אך תגובתם והתנהגותם מציבות אותם בקצה התחתון של טבלת העליבות והאי-כבוד.
זה שנים רבות סובל מקצוע ההוראה מפיחות מדאיג במעמדו. החינוך, ההוראה ותלמוד התורה, היו תמיד בראש מעיניו של העם היהודי, ועדיין זה כך בקהילה החרדית ובמידה רבה גם בשאר בני הקהילה הדתית, שאצלם התואר "רב" מצביע בעיקר על מובנו המקורי "מורה". אך הציבור הישראלי מתייחס כיום אל מוריו כאל עלובי החיים וכאל לא-יוצלחים, שחלק גדול מהם אינם מסוגלים לעסוק בעיסוק מכניס, מכובד ומעניין יותר (אמות-מידה אלו נכתבו כאן לפי סדר חשיבותן בעיני רוב הציבור).
אין לכחד שהמורים עצמם תרמו במידה רבה לתדמיתם הירודה. זה שנים רבות הם מונהגים בידי חבורת עסקנים אפורה ודלה, המסוגלת להנפיק אך ורק שביתות או איומים-בשביתות, ללא שום מסר חינוכי וללא יכולת כלשהי להרים את קרן המורים בעיני הציבור. חלק ממנהיגיהם בעבר הקרוב נתפסו אפילו במעשי שחיתות, שפגעו ביתר-שאת בתדמית חבריהם. במכתב לעיתון התרעם לאחרונה אחד ממנהיגי המורים בהווה על אזרח שייחס למורים שביתות תכופות, וניסה להוכיח בזעם כי השביתה האחרונה פרצה לפני שנים. דבריו של אותו מנהיג-מורים היו היתממות והטעיה. כל ישראלי זוכר כיצד, מדי קיץ וכריטואל קבוע, מאיימים המורים ששנת הלימודים לא תיפתח במועדה אם לא תקוימנה דרישותיהם, ועד הרגע האחרון נמרטים עצבי ההורים ושאר הציבור בשאלה האם יוכל ההורה להגיע למקום עבודתו ביום הראשון ללימודים. אם לא היו שביתות לאחרונה, הרי זה רק משום שממשלת ישראל אינה מסוגלת לקיים את הבטחותיה ואת איומיה, ולמעשה אין לה קו אדום בתחום כלשהו (לרבות התחום המדיני). מאידך גיסא, הממשלה גם אינה מסוגלת לנהל דיון ומו"מ מסודרים ובמועדם, בלא שחרב השביתה-מחר-בבוקר תונח על צווארה.
הפגנת המורים האחרונה הציגה בפני הציבור קהל פרוע, לא-רציני, הצועק ומקפץ כמו האוהדים הפרועים של קבוצת כדורגל. טקס "הדלקת המשואות" היה פארסה עלובה, ובמקום הפגנה מכובדת, שקטה ובעלת עוצמה ניהלו המורים פסטיבל ססגוני. יתר על כן, אפילו שלטי החוצות של המורים העידו על עליבותם - לכל הפחות על עליבות מנהיגיהם - הואיל ונכתבו בעברית שגויה, ולא שמעתי על מישהו שדרש לתקן את השגיאות. הפניה אל שרת החינוך בלשון "לימור, נכשלת. תתפטרי" (המורים ללשון עברית היו חייבים למחות על השימוש בזמן עתיד במקום בציווי), היא סגנון ירוד, המלמד את התלמידים כיצד פונים אל שר בממשלה בלשון לא-מכובדת. לא היה נגרע גרם אחד מכבוד המורים, אילו כתבו "גב' לימור לבנת" או "שרת החינוך", במקום הפניה בנוסח החברי-כביכול "לימור".
לפני שנים ראינו בטלוויזיה כיצד שר החינוך דאז, יצחק נבון, נכנס לאולם הישיבות שבו ישבו נציגי הסתדרות המורים. איש מהנוכחים לא טרח לקום לכבוד השר, שהיה בעבר גם נשיא המדינה, והנוכחים הוסיפו ללהג ולפטפט כאילו נכנס גוש-אוויר. לא ציפיתי לקריאה "הקשב", הנהוגה בצבא עם קימה ודום מתוח לכבוד כל סגן-אלוף (ובטירונות לכבוד כל סמל), אך מעט כבוד לשר התבקש, לא בשל אישיותו המיוחדת אלא בשל כבוד התפקיד והמדינה שהוא מייצג.
אך מה אני בא בטענות אל המורים, שלמדו ממנהיגם פרץ עמיר, זה שאינו מסוגל לומר "מר נתניהו" או סתם "שר האוצר" ויודע רק להתיז "ביבי" מבעד לשפמו. למען הסר ספק, אציין כי אין לי דבר בזכות הגב' לבנת ומר נתניהו, בשל עמדתם בתחומים אחרים וללא קשר לבעיית המורים או לסגנונו של פרץ עמיר.
במציאות היומיומית של בית הספר, המורים מרחיקים מעצמם כל שמץ של כבוד. מורות המתלבשות בלבוש קצר, חושפני, זול או כזה שאינו יאה לגילן; מורים משני המינים שלבושם מקומט, מרובב או אינו מוקפד; דיבורים בצעקות ובקולי-קולות; זלזול מחפיר בשפה העברית ודיבור וכתיבה בשיבושי-לשון מחרידים, שבעבר לא נשמעו בפיו של מורה עברי ולא נכתבו על-ידו; אכילה ללא הקפדה על נימוסי אכילה; נסיעה לטיול, שבמהלכה המורים אינם טורחים להעסיק את התלמידים בהסבר על הדרך ועל אתרים בה, אלא עוסקים במשך שעות בפטפוט בינם לבין עצמם או עם ההורים המלווים, מתעלמים מהשתוללות התלמידים שחלקם מחבלים בריהוט האוטובוס, ומותירים את ההדרכה למדריך המקומי ביעד הטיול; מורים ומנהלים שאינם מבהירים להורי הכיתה, מראש וחד-משמעית, כי לא יסכימו לקבל שום מתנה, בין השאר משום שהדבר נאסר ע"י משרד החינוך ומשום שהדבר מציגם באור שלילי; התרפסות בפני התלמידים והנהגת "צ'ופרים" למיניהם, בניסיון למשוך תלמידים רצויים (כלומר מצליחים בלימודים, עשירים או שניהם גם יחד); כניעה מבישה לדרישות-פינוק מאת ההורים, הימנעות מטיול שיש בו קושי כלשהו והלנת התלמידים בבתי מלון במקום בבתי-ספר או באכסניות נוער; התעלמות מהפרת המשמעת, כגון עישון והתנהגות פרועה בחצר בית הספר; ועוד כהנה וכהנה סממנים של התנהגות ירודה, שבעטיה אין המנהל והמורה זכאים מוסרית לדרוש כבוד.
כידוע, כבוד אמיתי אין לוקחים אלא מקבלים, והמורים מזמינים בהתנהגותם אי-כבוד. כמובן מאליו, דברים אלה נכתבים בהכללה רבתי, וברור כי יש ויש מנהלים ומורים שאינם נוהגים כמתואר.
ועוד "כמובן". כמובן מאליו, אין להתעלם מהקשיים העצומים הניצבים בפני המורה, בפני המנהל ובפני המפקח (שכיום יש לכתוב את מרביתם בלשון נקבה). העבודה רבה מאוד, ולרוב נעשית על חשבון זמנו הפנוי של המורה (ויותר מכך - של המנהל). החברה כולה, בעיקר ההורים, מצפה שהמורים יחוללו ניסים ויוציאו עבורה את הערמונים מהאש, במקום שכשלה היא, ומאידך גיסא אינה מציידת את המורים בכלים המתאימים. המורה אינו מסוגל לתקן עיוותים קשים שהתלמיד מביא עמו מבית הוריו, שבמקרים רבים הם פרועים וחסרי-תרבות בעצמם. בחברה שאינה מסוגלת לבלום ילד מתפרע, ואשר בה ההורים - גם המשכילים שבהם - לעולם אינם מעירים לילדם "כך אין נוהגים, מאחר שאתה מפריע לאנשים שסביבך", קשה לדרוש שהמורה יוכל לבלום, לרסן ולחנך. יתר על כן, החברה נטלה מהמורה את מרבית כלי העזר שלו, ומתעלמת מחובתה להעניק לו גיבוי. כל הטלת עונש מעמידה את המורה בסיכון של הגשת תלונה למשטרה והעמדה לדין פלילי, נזיפת משרד החינוך או, במקרים רבים לאחרונה, ספיגת מכות ואפילו סכין בבטן ממשפחתו של הנבל הקטן, וגרימת נזק לרכוש המורה. הורים רבים מדברים בחופשיות רבה ובקולניות גסה בגנות המורה, לעיני ילדם ובאוזניו, וכיצד נצפה שהילד יכבד אף במעט את מי שאביו או אמו כינו "המורה המטומטם" או גרוע מכך?.
כפי שהדברים נראים כיום לאזרח שאינו בקיא מאוד בפרטים, גם הנהלת משרד החינוך אינה נהנית מעודף תבונה ולבטח לא ניחנה בעודף "טאקט". הכרזתה של המנכ"ל רונית תירוש לאחרונה, כי המורים המפוטרים הם גרועים וחסרי-תועלת (אין זה ציטוט מדויק), היתה מעשה שלא-יעשה, אפילו היתה זו האמת במלואה. מה תעשה הגב' תירוש מחר, אם המורים יסכימו להצעותיה, ינהלו עמה מו"מ ולבסוף יבוטלו חלק מהפיטורים?. כיצד תישא עיניה אל אלה שפיטוריהם בוטלו, וכיצד יקבלו אותם חבריהם לחדר המורים - ועל אחת כמה וכמה תלמידיהם?. האם לא יכלה הגב' תירוש להסתפק באמירה שהפיטורים הם כורח מכאיב, ושמשרדה נאלץ לקבוע אמות-מידה הפוגעות לעיתים גם בטובים?.
בתחום זה של היעדר גיבוי למורה, ידוע לי גם על פרשה אופיינית של התנכרות משרד החינוך והתעלמותו ממצוקתם של מורים ומנהלת, אשר תלמידה בבית-ספרם נפצעה שלא באשמתם. משרד החינוך לא העניק להם הגנה משפטית, והניח להם לשאת מכיסם בהוצאות המשפטיות הרבות ובתוצאות של פסק הדין.
מה אפשר לעשות?. אציע למורים סגנון אחר. בראש ובראשונה, אציע להם לחדול לחלוטין משביתות ואף מאיום בשביתות. המוטו של המורים חייב להיות בנוסח היהודי העתיק "לא נשבית ילדים מתלמוד-תורה", ולצורך זה "תורה" כוללת גם גיאוגרפיה, מתימטיקה וכל לימוד אחר. אין זה חלום באספמיה. בארצות הברית, שאנו כה שואפים לחקותה, אוסר החוק שביתה כלשהי בשירות הציבור, וכידוע בארצות הברית - לצד חסרונותיה הגדולים - שכר המורים הוא נאה ומכובד. לצד ההתנזרות המוצהרת משביתות, יתמנה במשרד החינוך אדם שתפקידו יהא לשמש להם כמייצגם לענייני שכר, בפני משרד האוצר, בדיוק כפי שאנשי כוחות הביטחון שלנו, שאינם רשאים לשבות, מיוצגים כל השנים ע"י נציגי אכ"א בצה"ל ובמשטרה וע"י הנציגים המקבילים ב"מוסד" ובשב"כ. לא שמענו כי, בהיעדר ועדי עובדים במקומות-עבודה אלה, סובלים המשרתים בהם משכר ירוד או מהתעלמות האוצר מצרכיהם. לפעמים דומה שדווקא הם נהנים מתנאי-שירות משופרים, לעומת עובדי-ציבור אחרים.
ההישג שהמורים ישיגו בנקיטת עמדה מוצהרת כזו, יהיה עצום וידמה להישגו של מהאטמה גאנדי בהודו, שהכרזתו כי לא ינקוט באלימות - ויהי מה - היא-היא שהביאה לו ולהולכים אחריו את ההישגים הגדולים ביותר, עד כדי סילוק השלטון הזר הבריטי מהודו. מחאת המורים על שהממשלה אינה מתחשבת בדרישות השכר שלהם, תדמה בעוצמתה למחאת אנשי צבא הקבע או למחאתן של נשות השוטרים. הציבור לא ישתוק אם ישוכנע, שהממשלה מתעלמת מצרכיו ומדרישותיו של ציבור נעלה זה, הנמנע משביתה בשל חרדתו לחינוך ילדיו של אותו ציבור. לעניות דעתי, המורים ישיגו בכך שיפור גדול בתנאי עבודתם, העלאת קרנו של המורה והתגיסות חומר אנושי משובח לעבודת-קדש זו.
למרבה הצער, קשה להאמין שמנהיגי המורים יניחו לשינוי כזה להתחולל, ומסופקני אם אף יבינו את הדברים. אחרי ככלות הכל, הנהגת שיטה כזו תשמיט את השטיח מתחת לרגליהם של ארגוני המורים, שמעייניהם ועוצמתם מוקדשים כיום כמעט אך ורק למאבקי יוקרה וכלל לא לקידום מעמד המורה בכל תחום שאינו דרישת שכר. הארגונים יאלצו לוותר על עמדות-כוח שאין דומה להן, שכן בארגונים הללו חברים כ-120 אלף מורים (יסולח לי אם טעיתי במספר). ואם חשש זה יתאמת, נגזר עלינו לסבול עוד שנים רבות מציבור מורים, אשר לא זו בלבד שאינו מקדם את החינוך אלא אף מדרדרו אל התחתית.
שמא יקום דור חדש של מורים, שימצא את האומץ ואת התבונה לנהוג אחרת?.
