ככל שמתקרב מועד הפינוי של גוש קטיף נשמעים דיבורים על ניסיונות פיוס והסדרים "מוסכמים" וניסיונות לשלוט ברמת הלהבות. אלו דיבורים מן הפה ול-חוץ. זה מאוד נכון פוליטית לדבר על אחדות ועל מניעת שפיכות דמים ועל התנגדות פסיבית, אבל כל מתיישב ביהודה ושומרון יודע: הוא עלול להיות המפונה הבא. זוהי נסיגה ללא הסכם, ללא הסדר, ללא תמורה וללא סוף. כשהיא תסתיים תעמוד על הפרק הנסיגה הבאה בתור.
בנסיבות האלה יש למתנגדי הנסיגה, "מתונים" או "קיצונים", את כל הסיבות הנכונות מבחינתם לשאוף לכך שהפינוי ילווה בדם ואש ותימרות עשן. והרבה. ההבדלים בין הנפשות הפועלות הן בעיקר טקטיים; כאלה הסבורים שיש לנסות לשלוט מעט בעוצמת ההתנגדות ולו כלפי חוץ, ואחרים שבשקט בשקט מייחלים שיהיו מספיק קיצונים שיעשו את המלאכה, בלי עידוד גלוי מצידם. ברור שיש להם עניין שאם הפינוי יצלח בסופו של דבר, הוא יהיה כל כך טראומטי ששום ממשלה שתבוא אחרי שרון לא תעז לחזור עליו בעתיד הנראה לעין.
כמובן שראשי המתיישבים מבינים את הנזק האפשרי לתדמיתם הציבורית אם ישפך דם, בעיקר אם יפגעו חיילים או שוטרים. יש להניח שיעשה מאמץ שחיילים לא יפגעו בנפש. גם לא שוטרים. אך כיצד אפשר יהיה למשל, למנוע מתושבים, אשר באו זה זה מקרוב באו להתבצר בבניינים ממולכדים עם ילדיהם או בלעדיהם.
אם למן-דהוא זה נדמה שזה חזון אפוקליפטי, כדאי לזכור שבכל אוכלוסיה יש אחוז מסויים, אולי פרומילים, שהוא בעל נטיות אובדניות מובנות באישיותו. כל שנחוץ הוא מאיץ חזק מספיק כדי שהנטיות האלה יבואו לידי ביטוי ומימוש. מדובר סטטיסטית על קבוצה של מאות אנשים מקרב המתיישבים ותומכיהם. להבדיל, כשהתחילה תופעת המחבלים המתאבדים בעולם הערבי, משכו תחילה ה"מומחים" את הכתפיים ואמרו שלשיעים יש מסורת ארוכת שנים של התאבדויות. כשהתחילו מתאבדי החמאס לצוץ, הם אמרו שזה בגלל ההבטחה לחיי נצח בחיק 70 הבתולות. אחר כך התחילו להתאבד גם חברים באירגונים חילוניים לחלוטין כמו ה"פתח" ו"החזית העממית". התופעה הזו היא מדבקת כפי שפרסום על התאבדויות בעיקר של מפורסמים גורר אחריו גל של חיקויים.
צריך לזכור שבארץ נעשים מדי שנה מאות ניסיונות התאבדות. מעל 200 מתוכם מצליחים. מהם, עשרות (כ 70 לפי אומדן לא רשמי בממוצע שנתי) של חיילים בעת שירותם הצבאי. גם אם ננכה התאבדויות מסיבות של מצוקה אובייקטיבית (מחלה סופנית או מצוקה כלכלית חמורה), עדיין מדובר במספר לא מבוטל של מתאבדים פוטנציאליים.
במהלך פינוי קשה ואלים שימשך מספר שבועות, די באדם נחוש אחד או שניים שיפוצץ בית על עצמו ו/או על אחרים והתופעה תתפשט למימדים שקשה לשער.
מהצד השני, גם לראש הממשלה אריאל שרון, ישנן כל הסיבות לשאוף לעימות קשה; מחד גיסא, עימות טראומטי יסייע לו מצד אחד לפגוע בלגיטימציה של ציבור המתיישבים, ומאידך גיסא, יאפשר לו להראות לעולם איזה סיכון אדיר הוא לוקח על עצמו כדי לקבל תמורה מדינית לרבות תמיכה בהשארת שטחים נרחבים יותר בידי ישראל בהסדר קבע.
גנרל שרון הוכיח בעבר כושר ספיגה לא קטן כשמדובר בנפגעים. גם במלחמות בשדה הקרב וגם במהלך מלחמת הטירור האחרונה. הוא דבק במטרתו לפגוע בטירור ובתשתית הביטחונית של הרשות הפלשתינית שהיתה חלק ממנו, בלי למוטט את הרשות מבחינה מנהלית, ובלי לקבל אחריות אזרחית לאוכלוסיה הערבית ביש"ע. גם כאשר פיגוע רדף פיגוע, ומספרי ההרוגים גאו מיום ליום, הוא המשיך באותו כיוון. הוא לא רצה בכניסה לעזה כפי שנכנס ליהודה ושומרון וגם אלפי הפצמ"רים ומאות הקסאמים לא הזיזו אותו מדרכו, גם לא ההרוגים הלא מעטים. סיפורים שהופצו בתקשורת על אריק שרון ה"זועם" שרק מערכת הביטחון ריסנה את תאוותו ליד קשה בעזה הם לא יותר מ"ספין תקשורתי". אני לא קונה אותם.
שרון נכנס לעימות הזה במודע. הוא ידע שמשאל עם יכול היה להנמיך מאוד את הלהבות. לראשי המתיישבים היה קל יותר לשלוט באנשיהם אם היתה למהלך לגיטימציה ציבורית חד-משמעית. הוא לא רצה בכך. ומי כמוהו יודע בדיוק את ההשלכות. עדיין, בטקטיקה אין שני לו. אבל זה שהוא מנצח בכל הקרבות איננו מבטיח עדיין ניצחון במלחמה.
לכן, ספק אם שרון יתן הוראה מפורשת וחד-משמעית לזרועות הביטחון לפעול בכל הכוח נגד התארגנויות לא-לגיטימיות במחנה המתנגדים. הוא לא מעוניין במאה אחוז הצלחה בסיכול. גם לא בטוח שאפשר. המחבל המתאבד הערבי הוא בקצה הפירמידה של תשתית טירור ומערך כספי ומודיעיני. לכן ניתן לבלום אותו במועד. ברוך גולדשטיין פעל לגמרי לבד. לישראלי שיהיה נחוש מספיק יש בדרך כלל את כל הידע הנדרש, את הגישה לאיסוף מודיעין וגישה לאמל"ח. הוא לא זקוק לתשתית תומכת. ואם יזדקק לדבר מה, יש לו תמיד ממי לבקש בלי שישאלו שאלות מיותרות. פעולה אובדנית כזו, אגב, לא חייבת להתבצע בגוש קטיף. היא עלולה להתבצע בכל מקום אחר שיראה מתאים למתאבד הפוטנציאלי - עם תוצאות קשות לא פחות וכיסוי תיקשורתי נרחב.
ולכל הצופים המודאגים מהצד: יהיה קשה. קשה מאוד אפילו. כמו בטרגדיה יוונית שהסוף ידוע מראש אך בלתי נמנע.
