הדברים הבאים מצוטטים הישר מתוך הספר "והקרן עודנה קיימת", מאת מוסה גולדברג. הספר יצא לאור בהוצאת ספרית הפועלים בשנת 1965. הנה חלק קטן מהספר, המעיד שלא הרבה השתנה במקומותינו (ציטוט):
"דרומה מאום-עג'רה נמצא שטח כפר גדול ושמו ספה. כ-12 אלף דונם מיושבים בדווים סג'רים. גם אצלם לא היתה אישיות מרכזית. המוכתר היה זקן נשוא פנים, תם וישר, אבל רכרוכי והשפעתו מועטת, ואנו נאלצנו לפנות לכל בית-אב לחוד בכדי לנהל מו"מ מייגע מאוד לשם קבלת אדמותינו. בתחילת העבודה קנתה הקרן הקיימת בספה כ-1500 דונם ע"י סרסור מחיפה שישב במקום וצירף חלקות זעירות לשטח ניכר. כשהוצרך למסור לידי את האדמות נתגלתה כל השיטה כבלתי יעילה. בעלי הקרקע כפרו בכלל בזכותו לעבד את האדמה ונוצרו שם תסבוכות של אריסים שאינם מסכימים אפילו להיכנס במו"מ על מכירת קרקע. השיטה של תביעת זכות אריסות התפתחה בכפר זה לממדים רציניים, בתמיכה נלהבת מצד כל מיני תועמלנים ועורכי דין.
משרד "הכשרת היישוב" בחיפה בהנהלת מר פוזנר המנוח הגיע לכלל החלטה גורלית: "לא ניכנס למו"מ נפרד עם כל מוכר ולא נשלם סכומים נוספים לשם סילוק יד. היות ויש בידינו חוזים חתומים על ידם, בהם הם מתחייבים למסור לקונה את החלקה המכורה בלי כל תביעות נוספות וגם נקבע בחוזה סכום קנס ניכר אם לא תימסר האדמה, וחוזים אלה תוקפם לא פג ויש לכבדם." לכן אסרו עלינו אנשי המשרד לשלם סכומים כדמי אריסות וניגשו במרץ רב לעריכת משפט גדול לראווה. התביעה אומרת סילוק יד לפי תנאי החוזים החתומים. השופט היה מושל-המחוז האנגלי מנצרת. הנבעים היו לשם ניסיון 15 מאנשי ספה. בפני המושל הופיעו מר פוזנר ועורכי דין ואנו בתור עדים. אנשי המשרד היו בטוחים בזכייה במשפט ודרשו מאתנו שנכין טרקטורים בכדי שנוכל מיד לחרוש את האדמה. המשפט התקיים בבית-הממשלה בבית-שאן. המושל לקח לו לעזרה את קצין המחוז ואחד מפקידי משרד החקלאות. הגישו להם את כל צרור החוזים שהיו מנוסחים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. אנשי ספה הודו כי הם מכרו וחתמו על החוזים מרצונם החופשי, וכששאל המושל - ובכן מדוע אתם מסרבים כיום למסור את האדמה? הם טענו בפשטות: "אדוני המושל, מכרנו את אדמותינו כי היינו דחוקים בכסף.
מאז ועד היום אנו ממשיכים לעבד את אדמתנו ולאכול את פרי עמלנו. אין לנו כל פרנסה אחרת, ועתה, אם תכריח אותנו למסור את האדמה, מוטב שתכניס את כולנו לבית-הסוהר, כי זה כל קיומנו ולא נמסור זאת מרצוננו." המושל, שהיה אדם הגון ולא היה עוין אותנו, דחה את המשפט פעמים-מספר, התייעץ עם פקידי שלטון אחרים ולבסוף פסק במפורש לטובת אנשי ספה. בפסק הדין נאמר, כי לפי חוק האריסות יש זכות לאנשים להמשיך ולעבד את אדמותיהם כאריסים. כל אחד מחמישה-עשר הנתבעים קיבל פתק לאישור זכותו, והם יצאו שמחים וצוהלים.
בשבילנו היה זה פסק-דין מהפכני, שאת תוצאותיו זכרנו ימים רבים. שמע המשפט התפשט חיש מהר, ומאז היה כל מוכר-קרקע מתבצר בזכותו לעבד את אדמתו שמכר" - סוף ציטוט.
עברו ימים רבים מאז. מן הכפר ספה לא נותר דבר. גם אום עג'רה אינה מקום מוכר בימינו. אין יותר בדווים בעמק בית שאן אך הקרן הקיימת עודנה עוסקת בגאולת קרקע דרך חברת-בת. גם הכשרת היישוב נותרה, אם כי נמכרה לבעלים חדשים. אך הערבים לא שכחו את לקח הימים ההם. הימים בהם מכרו הם עצמם את רכושם והמשיכו להחזיק בו מוגנים על-ידי הבריטים. ומי שמאמין בהגינותם של הבריטים מוזמן לקרוא את הסיפור הזה שוב.
