העיתונאי הפלשתיני עלי סאלים הסביר במאמר שפירסם ב-3 בפברואר 2014 מדוע הפלשתינים מסרבים להכיר בישראל כמדינה יהודית.
כותרת המאמר:
Why the Palestinians Refuse to Recognize Israel as a Jewish State by Ali Salim
ואלה עיקרי הדברים: סאלים מגלה לקוראיו מה שכל ישראלי יודע. שלב הבעיה הישראלית-פלשתינית היא סירובם של הפלשתינים להכיר בישראל כמדינה יהודית. הכרה כזאת תביא קץ לחלום הפלשתיני להביא לחיסולו של הפרויקט הציוני ולשיבת הפלשתינים לארץ ישראל השלמה. סאלים קובע שלהגשמת חלום חורבנה של ישראל נועדו מערכות ההסתה ועידוד הטרור המנוהלות ע"י המוסדות הפלשתינים, המסגדים, בתיה"ס, ארגוני הטרור ומרכזי התעמולה הזרים. מטרת הפלשתינים היא המשכיות הקונפליקט - לא לסיומו.
הסיבה האמיתי, כותב סאלים, לרצונו של אבו-מאזן לשלוט בגשרים ובמעברים ולהתנגדותו להשאירם בידי ישראל, היא רצונו להפוך את הגדה המערבית למרכז טרור כמו רצועת עזה. השארת המעברים בידי ישראל תתן גם יותר ביטחון לירדן.
העולם, כותב סאלים, צופה במאמצי הרשות הפלשתינית לעודד חרם אקדמי וכלכלי על ישראל, המלווים ברמזים בעניין זה מצידו של
ג'ון קרי מזכיר המדינה האמריקנית.
ראשית כל, סאלים טוען שכל מוסלמי יודע שהיהודים בישראל הם צאצאי הישראלים שחיו בארץ עוד לפני הכיבוש הרומי ושינוי שמה של הארץ לפלשתינה ע"י הרומיים. על הקשר של היהודים לארץ יודעים המוסלמים אפילו מהקוראן.
ראשי הרשות הפלשתינית לא רק שאינם מוכנים להכיר בישראל כמולדת העם היהודי, אלא הם אף טוענים שליהודים אין זכות דתית או היסטורית על ארץ הקודש. הם טוענים שהיהודים כבשו את הארץ והם רוצים לקבל אישור על הקשר שלהם לארץ ע"י הדרישה שהפלשתינים יכירו בישראל כמדינת היהודים.
סאלים קובע שאבו-מאזן, מעולם לא ויתר על החלום להחזיר את הארץ כולה לידי הפלשתינים. דרישתו לשחרור טרוריסטים ערבים אזרחי ישראל מהכלא הישראלי מבוססת על טענתו שהוא אחראי לגורלו של המיעוט הערבי-ישראלי בישראל.
סאלים אף טוען שלו היה אבו-מאזן באמת מעוניין לחיות במדינה לצד ישראל, היה מקדם בברכה את הצעתו של שר החוץ הישראלי
אביגדור ליברמן להעביר חלק מערביי ישראל על אדמתם ורכושם למדינה הפלשתינית כחלק מחילופי אוכלוסייה וטריטוריה במסגרת הסכם שלום. כך, כותב סאלים, היה אבו מאזן מגדיל את שטח המדינה הפלשתינית ומשחרר את ערביי ישראל משלטון ישראל.
אבל, טוען סאלים, מטרתו האמיתית של אבו-מאזן היא להקים מדינה פלשתינית בין הים התיכון לנהר הירדן ע"י הצפת ישראל בפליטים פלשתינים באמצעות "זכות השיבה" ועל כן הוא מסרב להכיר בישראל כמדינת העם היהודי.
סאלים בדעה שישראל אינה זקוקה להכרה מהפלשתינים, שהם עם חדש שנוצר לאחרונה ובקושי עומד בקריטריונים של עם. חלק קטן מאוד מהפלשתינים חיו בארץ במשך דורות. רובם הם אוסף של משפחות ושבטים ללא היסטוריה משותפת. הם פלשו לארץ ישראל תחת השלטון העות'מאני והבריטי כמהגרי עבודה, בנצלם את האפשרויות הכלכליות שיצרו היהודים ששבו למולדתם. חלקם ברחו לארץ ממדינות ערב בשל פחד מנקמת דם.
אוסף האנשים שהגיעו מהעולם הערבי-מוסלמי לארץ בעיקר ב-200 השנים האחרונות החלו לראות את עצמם כעם רק בראשית המאה ה-20 בעוד שליהודים יש היסטוריה של זהות משותפת של 3,000 שנה. בניגוד ליהודים, הפלשתינים אינם מוזכרים בקוראן או בברית הישנה והחדשה. אין כל תיעוד על קיומם בספרים שנכתבו ע"י תיירים שהגיעו במשך מאות שנים לבקר בארץ, כמו, למשל, מרק טוויין.
היהודים דורשים מהפלשתינים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי כאמצעי לסיום הסכסוך. הם רוצים להיות בטוחים שמדינה פלשתינית לצד ישראל פירושה סוף הדרישות הפלשתיניות.
הצביעות של הפלשתינים נחשפת בדרישתם למדינה, מצד אחד וליישוב הפלטים בישראל, מצד שני. הצביעות נחשפת במערומיה, על-פי סאלים, משום שמצד אחד דורשים הפלשתינים ליישב את הפליטים בישראל, אך מצד שני הם טוענים שבישראל קיימת אפליה כלפי לא- יהודים וזוהי מדינת אפרטהייד.
סוף הסכסוך פירושו הכרה הדדית, בין ישראל לפלשתין וגם הכרה ולגיטימיות מהעולם המוסלמי. סאלים טוען שהרשות הפלשתינים ואזרחי ישראל הערבים מאוחדים בשאיפתם להמשכיות הסכסוך. אזרחי ישראל הערבים נהנים מחיים בחברה דמוקרטית ומהזכויות הנילוות מצד אחד, ופועלים לחיסולה, מצד שני.
סאלים מתייחס גם לעידוד החרם על ישראל מטעם הרשות הפלשתינית הנתמכת ע"י "אנשי מוסר מזויפים" באירופה, הגדרתו. החרם פוגע בפלשתינים שיהפכו למובטלים בשל החרם.
סאלים מגלה שכאשר בזמן האיתיפדה ה-1 וה-2 הפלשתינים הכריזו על חרם על סחורות ישראליות וסרבו לעבוד בישראל במגמה להביא להתמוטטות הכלכלה הישראלית, הדבר הפך לבומרנג. הסחורות הישראליות הוברחו לגדה המערבית ןלרצועת עזה ונמכרו במחירים מופקעים והיהודים הגבירו את התיעוש בענף הבנייה ופתרו את נושא המחסור בפועלים. האבטלה פגעה בפלשתינים- לא בישראל.
סאלים טוען שהוא מודאג מכך שהפלשתינים מגלים חוסר אחריות ומהמרים על עתידם ועתיד ילדיהם. במקום להכיר בישראל כמדינת היהודים כחלק מעסקה שתביא להכרה הדדית ולחיים בשלום, הם מנסים לכפות על העולם מדינה פלשתינית באופן חד- צדדי.
סאלים חושש שהמניפולציות של הפלשתינים יביאו ליציאה חד-צדדית של ישראל מהגדה, כפי שהיא עשתה ברצועת עזה והפלשתינים ימשיכו לחיות בתנאים קשים עם סכסוך נצחי. לדעתו, יש להם סיכוי לעתיד טוב יותר מהסכם עם ישראל.
סאלים אינו מאמין שלחרם האקדמי יש סיכוי לפגוע באקדמיה הישראלית. האקדמיה הישראלית מצטיינת וכבר השיגה מספר פרסי נובל שמחקריהם תורמים לאנושות כולה. היחידים שיסבלו יהיו הפועלים הפלשתינים המובטלים. הוא לועג ל"דמעות התנין, שבמערב מפגינים לטובת הפלשתינים בעוד הם לא באמת דואגים להם. האבטלה רק תביא לאי שקט.
ולסיום, כותב סאלים: לו הייתי ישראלי הייתי דורש הכרה פלשתינית בישראל כמולדת העם היהודי. הכרה זו תביא את העולם המוסלמי להכיר בישראל כחובה דתית. כך תוכל לקום מדינה פלשתינית משגשגת לצד ישראל.
