לאט ,אך בהתמדה, מתחולל שינוי ממשי בראיית המערכת הרפואית את החולה וזכויותיו. שינוי זה לא צמח מן המערכת הרפואית, אלא, בעקרו, הוא נגרם עקב ביצוע רפורמות שונות במערכת הבריאות ובראש ובראשונה עם חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחוק זכויות החולה. החולה שהיה בעבר בחזקת נזקק, התלוי לחלוטין במערכת הרפואית והסדריה, נחשב כיום כלקוח-צרכן אשר דעתו על מוסד רפואי זה או אחר הנה בעלת משמעות.
לתהליך חשוב זה גורמים רבים,עליית רמת ההשכלה של החולים, נגישות הטיפול הרפואי, קיום אפשרויות בחירה בתוך המערכת הציבורית, קיום הסדרי שירותי הבריאות הנוספים בקופות החולים וכן התרחבות הביטוח הרפואי הפרטי, כל אלו הם גורמים נוספים התורמים לתחרות גוברת על החולה -הצרכן. פועל יוצא של תחרות זו הוא הצורך להתחשב בחולה והעדפותיו.
חשובה לא פחות הנה ההכרה במה שזכה לכינוי "אוטונומית הרצון של החולה". כיום זכות החולה לכך שלא יבוצע בו טיפול רפואי, בניגוד לרצונו, הנה זכות מוגנת. על-מנת להבטיח את אוטונומית הרצון, עוגנה זכותו של החולה לקבלת הסבר מלא על מחלתו, הטיפול המוצע למחלתו, סיכוניו, סיכוייו, תופעות הלוואי שלו וחלופותיו. החולה הוא העיקר ולא מחלתו וכפי שנאמר בפסק הדין הידוע הדסה נגד גלעד "עניינו של הרופא הוא האדם החולה, ולא המחלה שבאדם".
לעניין זכות החולה למידע מלא יש להזכיר את ההוראה המעוגנת בסעיף 7 לחוק זכויות החולה, הקובעת כי "מטופל זכאי להשיג מיוזמתו לדעה נוספת לעניין הטיפול בו; המטפל והמוסד הרפואי יסייעו למטופל בכל הדרוש למימוש זכות זו". החובה להסביר לחולה את מצבו הרפואי ומהות הטיפול המוצע, בצד זכותו לדעה נוספת באות על-מנת להבטיח לחולה את יכולת בחירת הטיפול הרפואי הנכון בעיניו מבין החלופות הרפואיות המקובלות.
זכותו של החולה לקבלת דעה נוספת וקבלת מידע רפואי, הנה במהותה זכות "פסיבית", הדעה המקובלת הנה כי החולה זכאי בעיקרון, לסרב לטיפול אך אין הוא יכול לחייב את הרופא, או המוסד להעניק לו טיפול רפואי, אשר הם סבורים כי אינו הטיפול האופטימלי עבורו. לא למותר להזכיר כי לעתים די קרובות הטיפול האופטימלי אינו הטיפול הכלול בסל שירותי הבריאות ועל החולה לשלם תשלום נוסף כדי לקבלו.
כידוע, החולה הרגיל אינו מבין הרבה ברפואה ועל-מנת לממש באמת ובתמים את זכותו למידע נוסף ולקבלת הכרעה המבוססת על בדיקת חלופות עליו לנקוט יזמה [ראה נוסח סעיף 7 לעיל]. החולה הוא הצריך לפנות ולבקש דעה נוספת והמוסד הרפואי, על-פי החוק אינו חייב ליזום זאת עבורו, אלא רק לסייע במימוש הזכות - אם החולה מבקש זאת. בכל הנוגע לבחירת טיפול אלטרנטיבי על החולה ליזום ולבקש טיפול כזה ולאתר מוסד, או רופא המוכן לספקו.
החולשה שבמערכת ההסדרים הנוהגת הנה שזכות החולה למימוש אוטונומית הרצון שלו ניתנת למימוש רק בצמתים מרכזיים בטיפול, והיא אינה מהווה חלק אינטגרלי של הטיפול הרפואי. לפיכך, אין לדבר על זכות החולה לבחור בטיפול או להסכים לטיפול מוצע, בטרם נערכה לו אבחנה רפואית, אבחנה שהנה לעיתים תוצאה של הליכים ממושכים של בדיקות וטיפולים קודמים. זכות החולה למידע הנה הזכות לקבל מידע הנוגע לאבחנה שנערכה לו.
מכלל הן ניתן לשמוע את הלאו. אין לחולה ורצונו מעמד מוגן בכל הנוגע להליך קביעת האבחנה רפואית, ההשערות הרפואיות ביחס למצבו בטרם קביעת אבחנה, הבדיקות הנדרשות לצורך אבחנה וכן אופן ביצועה. אין החולה זכאי לדרוש בדיקה מסוימת או להעמיד הצוות הרפואי על נחיצותה וכך הדבר ביחס לכלל מרכיבי הטיפול הרפואי השוטף. החולה הנו בגדר הדיוט שדעתו בנושאים אלו אין לה חשיבות ממשית.
טיפול רפואי אינו מתמצה בפעולות הבולטות, כגון ניתוח, אלא הנו הליך דינמי, המשתנה ללא הרף עם כל שינוי במצבו של החולה. לחולה ניתנת תרופה ולאחר מכן היא מוחלפת, או שהנה ניתנת במינון שונה וכך חלים שינויים תכופים בסוגי הטיפול האחרים ובהוראות הטיפוליות. החלטות חשובות ביותר מתקבלות בכל משך הטיפול [לרבות ההחלטה אם לספק טיפול אגב אשפוז או בדרך אחרת] ואולם את זכותו למימוש אוטונומית הרצון יכול החולה לממש כמעט אך ורק בצמתים בהן נדרשת החלטה "דרמטית" ובמיוחד כאשר מדובר בהליכים הדורשים הסכמה בכתב, כמו טיפולים פולשניים, הקרנות וטיפול כימותרפי.
בנקודה זו ברצוני להציע פתרון למגבלות שתוארו לעיל. פתרון זה מבוסס על הכרה בזכות החולה לקבלת מידע וייעוץ במשך האשפוז, מראשיתו ועד סופו, וללא תלות בצורך בפעולה חריגה כמו ניתוח. ההצעה היא כי החל מקליטת החולה בחדר מיון ועד לשחרור יהיה החולה זכאי להיות מלווה על-ידי גורם רפואי עצמאי, חיצוני לבית החולים, אשר יבקר ויפקח על תהליך הטיפול מטעם החולה, יפנה את תשומת לב הצוות הרפואי לחולה ובעיותיו המיוחדות, עברו הרפואי, להליכים או בדיקות או אפשרויות טיפול חליפיות ויעמיד את החולה ומשפחתו, לפי הצורך, על האפשרויות הטיפוליות השונות בהן ניתן לבחור.
הרופא המלווה יהווה חולית קשר חיונית בין החולה לצוות המטפל ופעמים רבות הוא יכול להבטיח כי החולה יקבל את הטיפול הטוב ביותר האפשרי. כל מי שנתקל בלחץ העבודה בבתי החולים הציבוריים ובמיוחד מי שחווה זאת על בשרו, לא יוכל לכפור בחשיבות עצומה של ליווי רפואי של החולה, על-ידי רופא מטעמו בעת האשפוז.
ברור שאין הכוונה כי רופא מלווה ישהה ליד החולה ויטפל בו. או יקבל על עצמו האחריות לטיפול. הכוונה הנה שהחולה יוכל להזמין לבית החולים רופא מלווה, האמון עליו וזאת באותם מקרים בהם החולה סבור כי הנו זקוק לכך. העובדה ששירות זה אינו יכול להינתן בחינם, תגרום לכך שהשימוש בזכות ייעשה באופן יעיל וחסכוני.
כאן ישאל השואל - לשם מה נדרשת בכלל הכרה בזכות זו של החולה? האם אין החולה יכול כבר כיום לדאוג לכך שרופא מטעמו ילווה את הטיפול בו במהלך אשפוז וכל זאת תמורת תשלום הולם? [ראה גם סעיף 16 לחוק זכויות החולה המאפשר לכל חולה למנות לעצמו נציג לעניין הטיפול]. לשאלה זו ניתן לענות כי גם בטרם חקיקת חוק זכויות החולה יכלו חולים, לדוגמא, לבקש לקבל דעה נוספת ואולם עם הפיכת האפשרות לזכות והטלת החובה על המוסד הרפואי לסייע לחולה לממש זכות זו, נתן עידוד ממשי לחולים לעשות שימוש בזכות זו.
עצם קביעת הזכות מנע מהם את אי הנעימות שהייתה כרוכה בפניה לרופא המטפל ובקשה לחוות דעת נוספת. עם התבססות הזכות לדעה נוספת לא ראו רופאים בעצם מימוש זכות זו משום הבעת אי אימון בהם. כיום יכולים הרופאים לא לשתף פעולה עם רופא מלווה בטענה שפעילותו חורגת מהזכות לדעה נוספת ופעילותו מהווה חריגה מההסדרים המקובלים בבית החולים.
סביר לצפות לכך כי בתחילת הדרך תהיה התנגדות של בתי החולים לכך שהחולה ילווה בייעוץ רפואי שוטף מטעמו. להתנגדות זו סיבות רבות ואחת מהן הנה שאין בכלל אף בעל מקצוע האוהב ש"יתערבו לו בעבודה". ההתנגדות היא צפויה וטבעית ועד אשר לא נכיר בזכות החולה לליווי רפואי כזכות בסיסית ספק אם יבקשו חולים רבים לממש זכות זו.
מאידך עצם ההכרה בזכות תהווה פריצת דרך לאספקת שירות רפואי חשוב שיסופק בעתיד בוודאי במסגרת שירותי הבריאות הנוספים של קופות החולים, כשירות נוסף במסגרת פוליסות הביטוח הפרטיות על-ידי חברות הביטוח וגופים אחרים אשר יספקו שירות זה למנויים, ממש כפי שמסופק כיום השירות של ביקור רופא בשעות הלילה. תוצאת לוואי חשובה לא פחות תהיה עליה בביקוש לשירותי ייעוץ רפואיים ורופאים רבים ימצאו נשכרים עקב כך.
כאשר תתקבל ההשקפה לפיה זכאי חולה לליווי גם בעת אשפוזו בבית חולים, יימצאו הדרכים המעשיות לספק שירות חיוני זה ובכך תושג פריצת דרך ממשית באיכות שירותי הרפואה בישראל. סביר להניח כי קיומה של עין מקצועית בוחנת נוספת, תתרום רבות לאיכות הטיפול עצמו.
ברור כי יהיה צורך לקבוע מסגרות פעולה שיבהירו את כללי ההתנהגות של הרופאים המלווים ואת הנורמה לפיה האחריות לטיפול עצמו היא של הרופאים המטפלים בלבד, אך כל אלו הנם קשיים שיפתרו עם קבלת העיקרון שזכאי החולה לליווי רפואי מטעמו בעת אשפוזו בבית חולים.
