כמו רבים, קראתי בזעזוע את הראיון של סימה קדמון עם אלוף (מיל.) גיל רגב, טייס בכיר ומי שהיה ראש אגף כוח-אדם בצה"ל, במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", ובו דבריו הנלוזים על נעדרי צה"ל.
אלוף (מיל.) רגב סיפר, כי לדעתו, השבויים מתים, אך צה"ל אינו אוזר אומץ להכריז על כך – ובעיקר, הוא אינו מוכן להתעמת עם המשפחות בעניין הזה, ומטיל את האשמה בהן ובבג"צ. אחרי שהיה ראש אכ"א, שלא עשה דבר בנדון, פתאום, עם שחרורו, הפך אדון גיל רגב לאזרח מודאג, וקיבל אומץ לבטא את מה שאלוף רגב לא עשה – תופעה ידועה לשמצה בקרב גנרלינו.
לדברי רגב, "דברים שאינך אומר למשפחות בתחילת הדרך, קשה לך לחזור מהם כשאין בידך הוכחה ניצחת. בעיקר לאחר שחלפו כל כך הרבה שנים. ובכלל, מעמד של נעדרים נותן למשפחות אמונה, שהמאמצים שישקיעו בחיפושים רבי יותר ומבחינתם עדיף שיישאר כך".
לא מזמן התפרסם, כי מחלקת נפגעים באכ"א הסתירה, משך שנים, ממשפחת החייל הנעדר גיא חבר את העובדה, שכומתת בנם נמצאת ברשות צה"ל – למען האמת, הכומתה נשמרה בכספת המחל'קה. ההסתרה, כך נמסר, הייתה כדי להעניש את משפחת חבר כיוון שאמו של גיא מתחה ביקורת על טיפול שלטונות הצבא במציאת בנה.
לא אחטא לאמת אם אגיד, שסוגיית הנעדרים (MIAs) קורעת את המעיים ואת הלב – לא רק בארץ – כיוון שיש הנחה יסודית ביחסים בין לוחם ליחידתו ובין לוחם לבין עמו. הלוחם עושה ככל מאודו למען האומה ולמען יחידתו, בנאמנות ובמסירות; והן משיבות לו במטבע זהה.
האם יכולים אנחנו להגיד, שנעשה הכל למען שלושת נעדרי סולטן יעקוב, למען רון ארד ולמען גיא חבר?
כישלון מוסרי במשולש טובלנו אפילו חירש, עיוור ושוטה יוכלו להבין, כי מפקדי צה"ל מעלו באמון החיילים, שנשלחו ל"משולש טובלנו" – שמו הצבאי של הצומת, שליד הכפר סולטן יעקוב בלבנון – במלחמת "שלום הגליל". זה התחיל בנוהל קרב מופקר, נמשך בחילוץ מפוקפק ונגמר בבוקה ובמבולקה עד עתה.
כמו שאומר ידידי הגיזר המוסמך: "רק התותחנים פעלו שם כשורה". בזכותם – ממדי האסון צומצמו. השאר, לוחמים דגולים ומפוארים לכאורה, עתירי ניצחונות ועמוסי עיטורים – מהקודקוד, דרך סגנו, דרך ראש מטה הגיס ועד למפקד הגדוד – נכשלו בצורה מבישה. זה לא רק כישלון מבצעי חמור. בראש ובראשונה זה כישלון מוסרי חריף של מפקדים בכירים בצה"ל, שאחד מהם הפך לרמטכ"ל ברבות הימים.
הכישלון המוסרי הינו בכך, שהמפקדים זרקו לקרב יחידה – גדוד טנקים במילואים – מבלי לעשות את חובתם הבסיסית: להכין תכנית סבירה לפעולה ולחילוץ. וכמו שנאמר: "זורע רוח – יזרע קדים". הכישלון המבצעי לא היסס להופיע.
ההמשך – עשרים-ושלוש שנים של מחדלים – רק ממשיך את ההפקרות בשדה הקרב. צה"ל איבד את היכולת לדעת את גורל נעדריו, כבר בראשית הפרשה, ואין למפקדיו העוז לעשות את חובתם: להישיר מבט, ולהגיד אמת למשפחות הנעדרים.
מפקדים נועזים לכאורה משתפנים ולמטה מזה כאשר הם צריכים להשתמש באומץ אזרחי. ראינו זאת היטב בפרשת שלושת החטופים מהר דב בסתיו 2000. עד שלא הוחזרו גוויותיהם לא נאמר למשפחותיהם במפורש, כי אינם בחיים – למרות שהיה די מידע לקבוע זאת. והיו משפחות, שהכינו עצמן לפגוש את יקיריהן, והופתעו לראות את ארונותיהם היורדים מהמטוס.
גם בפרשת רון ארד רבים המחדלים ומכאיבים עד מאוד. לא אמנה אותם. מהשמועות ניתן לחבר כמה תסריטים לרבי-מכר עולמיים.
מסורת אדירה המפקד הראשון של חטיבת הצנחנים 202 ייסד מסורת אדירה של אי-הפקרת חיילים. במבצעים הנודעים של הצנחנים בשנות החמישים בולטים אלה, שנועדו לחלץ את חברם השבוי, יצחק ג'יבלי. לילה אחד בחר "ג'יבלי הקטן" ליפול בשבי כיוון שנפצע, והכביד מאוד על נסיגת חבריו-לנשק מפשיטה מעבר לגבול הירדני.
כעשרים שנה אחר כך התעמת אותו מח"ט – אז מפקד האוגדה אריאל שרון – עם חבריו לפיקוד ועם מפקדיו למען יחולצו במלחמת יום הכיפורים לוחמי המעוזים בקו בר-לב האומלל; ולשווא. כן, זה אותו שרון, ששילם אחרי יותר משלושים שנה, כראש ממשלה, הרבה עבור כל כך מעט – סוחר הסמים אלחנן טננבאום – על חשבון אפשרות לקדם את עניינו של רון ארד.
סיק טראנזיט גלוריה מונדי – כך חולפת תהילת עולם!
הפקרות בשמונה באוקטובר אחרי מלחמת יום הכיפורים עלו הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ואלופים למטוס, שהחזיר את שבוינו ממצרים, ודיברו על ליבם של פדויי השבי לבל יצטרפו למתקפה נגד ראשי מערכת הביטחון בגין המלחמה. סא"ל (מיל.) אסף יגורי – בכיר פדויי-השבי – היה במלחמה מג"ד טנקים במילואים. כל אוגדת הפלדה 162 הפקירה אותו ואת אנשיו כשתקפו לבד את המצרים בשמונה באוקטובר 1973, במה שהייתה אמורה להיות מתקפת-נגד אוגדתית.
ליגורי לא היה מה להגיד למפקדיו הבכירים. אז טרם האמין, שאיבד את גדודו ונפל בשבי בגלל הפקרות מפקדיו. עד למותו בטרם-עת – הוא לא האמין בכך. עם סא"ל חיים עדיני – מג"ד אחר במילואי השריון – שגם כן הלך שולל אחרי מפקדי אוגדת הפלדה כמה שעות לפניו, ותקף גם כן לבדו את המצרים באותו בוקר איום, הוא לא שוחח. עדיני, כיום אל"ם מיל', נפצע קשה, והוא איבד חברים-לנשק ופקודים. כעסו טרם התפוגג – למרות הזמן שחלף – עד עצם היום הזה.
הפקרות בטרטור 42
גם חיילי גדוד הצנחנים 890 נשלחו לקרב ב-16 באוקטובר 1973 בותכנית מטומטמת, שלא תורגלה מעולם, ומבלי שמפקדיהם דאגו לסייע להם בארטילריה ובשריון. באתר, שידוע כטרטור 42, הם נתקלו בגדוד הקדומני של דיוויזיית חי"ר 16 המצרית, ואיבדו שם יותר מארבעים מחבריהם. מי שמכיר את המפה יודע, שהחווה הסינית סומנה בה כ"אמיר". לגדוד חי"ר (אפילו מעולה) היה עוד הרבה ללכת – לו התירו המצרים – מטרטור 42 ועד "אמיר".
מפקדי גדוד 890 – בראשות המג"ד יצחק מרדכי – לא טרחו לחלץ את אנשיהם הלכודים בשטח ההריגה המצרי. הם לא ידעו להזמין אש ארטילריה לסייע לחילוץ, ואלמלא נקלעו לשטח לוחמי שריון – לא היה מי שיחלץ את הלוחמים מגדוד העלית של צה"ל. השפיץ של חוד החנית של צה"ל שכב בלא מעש בתוך גיא ההריגה, וכל מי שזז חטף. פצועי הגדוד דיממו למוות בשל חידלון מפקדיו, שלא יזמו חילוץ.
בשעות הבוקר ב-17 באוקטובר חילצו מפקדי גדוד הצנחנים ורוב אנשיו את עצמם משטח ההריגה, ופנו לדרכם. הגדוד נערך למסדר גדודי לא הרחק משם – בעוד כמה עשרות מאנשיו ממשיכים להיות ביד המצרים. כשהללו הצליחו להיחלץ – בגבורה של מילואימניקים בשריון, שנכנסו שוב ושוב לגיא ההריגה – הם הפקירו בשטח את גוויות חבריהם. לוחמי חטיבת טנקים במילואים חילצו את הגוויות רק למחרת, ב-18 בחודש.
אחרי המלחמה קיבלו שבעה קצינים (ובראשם המג"ד), רופא הגדוד ושלושה לוחמים בגדוד 890 עיטורים וצל"שים על גבורתם בקרב בחווה הסינית. המג"ד איציק מרדכי – לימים אלוף שלושת הפיקודים, מורשע בכמה עבירות מין ולא נאשם בכמה אחרות בגין התיישנות – מלמד היום מורשת קרב לתלמידים המסכנים בשדרות כאשר ועדה צבאית דנה לכאורה בהסרת דרגותיו בגין הרשעתו בדין.
אחרי 57 שנות עצמאות רצופות מלחמות תדע כל אם לחייל בצה"ל, כי חיי בניה ניתנו בידי מפקדים לא-ראויים. ומי שחושב, שאין לכך השפעה על הביטחון הלאומי – אינו מבין דבר בנושא הזה.
