תְּהֵא הָאֱמֶת קָשָׁה וְכֹאֶבֶת וּׂשְׂפָתַיִם צוֹרֶבֶת
הָאֱמֶת מְעַל לַכֹּל תְּלַמֵּד לְאָן הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת
יֵשׁ עַיִן בּוֹחֶנֶת הַמַּבְחִינָה בֵּין אֱמֶת וְשֶׁקֶר
זֶה טָמוּן בְּמָהוּת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֵין חֶקֶר
וְיֵשׁ מַאֲמָר יָדוּעַ "חֶבֶל הַשַּׁקְרָן קָצָר מְאֹד"
כִּי הַשַּׁקְרָן מְשַׁקֵּר וּמְסַלֵּף אֱמֶת כְּדֵי לִשְׂרוֹד
אֶלָּא שֶׁלַשֶּקֶר אֵין רַגְלַיִם וְהוּא עָתִיד לִמְעוֹד
כִּי הָאֱמֶת כְּיַהֲלֹם מְהַפֶּחָם גֻּבְּשָׁה בָּהּ נַחֲמוֹד
הַמְשַׁקְרִים נוֹתְנִים לַשֶּׁקֶר גָוַן וּדְמוּת אֱמֶת
הָאֱמֶת בִּשְׁלַח נִתְגַלְתָּה וְכֹל בּוֹדֶה שֶׁקֶר מֵת
וְדוֹבְרֵי אֱמֶת שַׂרְדּוּ זָכוּ וְזִכּוּ לְהַגִּיעַ לְנַחֲלָה
וְלֹא נִסְלַח לְדוֹבֵר שֶׁקֶר וְלֹא זָכָה אָז לִמְחִילָה
בדיקת נתוני השטח בטרם מלחמה -זו הייתה עצה
בימינו קוראים לְאִסּוּף הַמֵּידַע על האויב ועל השטח שבו יושב, שנעשה באמצעות בני אדם הנשלחים או הנמצאים במקום בסתר מודיעין מבוסס. מכאן למדים אנו כי איסוף ידיעות על אויב בטרם כניסה למלחמת מצווה, (מלחמת אין ברירה כמלחמות העצמאות וששת הימים) או כהכנה לעמידה מול מתקפת אויב מתוכננת איסוף המודיעין היא בבחינת חובה, כדי למנוע קרבנות ואולי גם כדי למנוע תבוסה. הפרשה עוסקת בְּאִסּוּף מידע על ארץ כנען ועל יוֹשבֵי בָּהָ. פעולה זו לפי פרשת שלח לך הייתה בבחינת עצה מאת השם אל משה. הדברים לא היו בבחינת מצות עשה או מצות לא תעשה. רש"י אומר על שְׁלַח לְךָ: לְדעְתְּךָ, (כלומר ה' מיעץ למשה לנהוג ע"פ דעתו הוחלטתו אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו בני ישראל ואמרו: "נשלחה אנשים לפנינו" (דברים א/כב) כְּמֹה שנאמר: "ותקרבון אלי כֻּלְּכֶם" ומשה נמלך (נןעץ) בשכינה: אמר(הקב"ה) אני אמרתי להם שהיא טובה (הכונה לארץ כנען) שנאמר: "אעלה אתכם מְעָנִי מצרים"(שמות כ/יז) חייהם (זו מעין שבועה בחיי העם שהקב"ה אומר) שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים למען לו יירשוה. שנים עשר איש היו הנשלחים לרגל את הארץ, הם נבחרו מתוך שנים עשר השבטים והם: .שמוע בן זכור לשבט ראובן. ושפט בן חורי לשבט שמעון.וכלב בן יפונה לשבט יהודה. ויגאל בן יוסף לשבט יששכרו הושע בן-נון לשבט אפרים ופלטי בן רפוא לשבט בנימין וגדיאל בן סודי לשבט זבולון וגדי בן סוסי לשבט מנשה בן יוסף ועמיאל בן גמלי לשבט דן וסתור בן מיכאל לשבט אשר. וחבי בן ופסי לשבט נפתלי וגאואל בן מכי לשבט גד. שנים עשר אנשים אלה נצטוו ללכת ברגל בארץ כנען לְאָרְכָּה וּלְרָחְבָּהּ. ברם השליחים, לא עשו כמצות משה. להוציא את הושע בן נון וכלב בן יפנה כל היתר עשו קנוניה ביניהם לזרוע בהלה בקרב העם שלא יצאו למלחמה על ארץ כנען. מששבו אל משה אחרי ארבעים יום ותארו את אשר, כביכול, ראו עיניהם ובכך הפילו פחד בעם וְרָפוּ ידי הלוחמים כשהמרגלים אמרו למשה והעם שומע: לא נוכל לעלות (להעלות) את העם כי חזק הוא ממנו.(יג/לב) כי בארץ יושב עמלק והאנשים שם נְפִילִים שבעיניהם אנו כחגבים. עשרת השליחים לא הסתפקו במסירת המידע אלא גם חוו דעתם על הארץ ועל יושביה. לעומתם הושע בן נון וכלב בו יפונה הביעו דעה הפוכה כאשר כלב אמר: עלה נעלה וירשנו אֹתָהּ. כי יכול נוכל(יג/ל) מתברר כי חכמת המודיעין עתיקת יומין, יש במביא מידע ויש מפרשו ויש מקבל החלטה, חלוקה ברורה אשר עד ימינו קים טשטוש התחום בין השנים בין אוספי הידיעות לבין מקבלי ההחלטות.
גֹּדֶל הָעֹנֶשׁ כְּגֹדֶל הַדּבִּה
אורך הארץ 400 פרסה. פרסה היא כארבעה ק"מ וחצי הליכת אדם ממוצע ליום היא כעשר פרסות, לכן 10 פ' כפול 40 יום נותן 400 פרסה. ורוחב הארץ 400 פרסה אף על-פי שנאמר: הלכו לארכה ולרחבה, הם לא עשו זאת כי הקב"ה קיצר להם את הדרך כי ידע שיגזור עליהם עונש של שנת הליכה במדבר לכל יום ריגול, מכאן מופיע מספר 40 שנות נדידה במדבר למרות שכבר העם הגיע אל פתחה של ארץ ישראל אחרי שנתיים הליכה במדבר זה הזמן שבו נשלחו המרגלים, לכן כשמדובר על ארבעים שנות הליכה במדבר, נראה לנו כי הארץ עדין רחוקה מאד. תחילת דרכם של המרגלים כפי שתודרכו על-ידי משה, הייתה בנגב, שהוא נחשב כפסולת הארץ, כיון שהוא יבש ואינו מצמיח דבר. מדוע להתחיל דוקא מפסולת? זאת עשה משה כדרך הסוחרים תחילה מראים מרכולת זולה ולא טובה ואחר כך מראים את המשובח, כדי לחוש בהבדל בין טוב לרע. המשימה של המרגלים לפי ההנחיות שניתנו להם היא: לבחון את האוכלוסייה אם היא חלשה, או אם יש רבוי טבעי גדול, או שהיא ממעטת באוכלוסין. מה כוחם של בני הארץ, אם יושבים בערי פרזות ו בערי חומה. אם יש בה מים ומעינות. ואם היא מצמיחה עצים, ירק ופרי. יש להביא דוגמה כדי לתת לעם במדבר לראות במו עיניו שהוא עתיד לרשת ארץ זבת חלב ודבש לתור את הארץ היה בצורת האות גמא [ביונית לָאֹרֶךְ ולרֹחַב].
משמעות הַדִּבָּה - אמירת דברים רעים
ה"דבה רעה" רעה במהותה, אין "דבה טובה" פירוש המלה דִּבָּה במלון: הם דברי גנאי, לעז ורכילות, אלא שבהמשך נאמר: וימותו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה(י"ד ל"ז) מה מצא הכתוב לתאר כאן את הדבה בתואר רעה. כאמור המלה דבה משמעותה רעה, אלא שכאן המרגלים פתחו בשבח הארץ ופרותיה כארץ זבת חלב ודבש ועברו להוצאת דִּבָּתָהּ, למרות טיב פרותיה, זאת אמרו כדי לחזק את הַדִּבָּה שמוציאים על הארץ כדברי רש'י: כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו. לכן המשך הדברים היה מפיל אימה בְּאָמְרַם: כי עם עז העם הַיֹּשֵׁב בארץ שם עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי וְהָאֱמֹרִי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן ן(יג/כח, כט) והם ענקים, נפילים ואנו מולם חלשים ויראים מהם. אם להשוות דברים אלה עם אויבינו המבקשים לכלותנו בימינו אלה, והיו באים אנשי המודיעין ומדברים אל העם לפני מבצע צבאי מול חמס ברצועת עזה או מול חזבאללא בלבנון, בּאָמְרַם לצבא ולעם: דעו כי שם יושב עם אכזר כעמלק ואנו לפניו כחגבים ולא נוכל לעמוד מולו, מה היה קורה לנו, גם אם יש אמת בדברים הנאמרים, אומנם אין להסתיר את האמת מהעם אבל מידע מודיעיני נמסר אך טרק למנהיג הנוטל אחריות. אין לרפות ידי הלוחמים לפני הקרב שנכפה על ישראל, או לְאָמְרוֹ לעם ולהפיל עליו פחד ולשבור את רוחו וכל העורף עמו. אנו יודעים כי הלוחם עומד ויעמוד בפני כל העצמה והרשעות של האויב ללא חת והוא גם ידע מה עומד לפניו והוא לא יירתע להלָחֵם, ולסכן את נפשו. גם העורף יעמוד במצב ספיגה של כמות אש כמו לוחמיו העומדים בסכנה חמורה יותר: בעת סכנה השתיקה עדיפה מן הדיבור, כי האמירה איננה יכולה להועיל לבלימת האויב.
הדבקות בארץ ובעיקר בישיבה ישיבת קבע בה
היושב בארץ נחשב צדיק גמור על-אף שאיננו צדיק המקים תרי"ג מצוות. לכן כל אחד מאנשי הפזורה שגמר אומר לעלות לארץ הוא נחשב כמי שאומר: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכל נוכל לה (יג/ל) בכך הוא מְקַיֵּם מצוות ישוב הארץ - מצווה ראשונה במעלה ורש"י אומר בעניין זה: אפילו בשמים היא ארץ כנען, ומשה אמר לעמנו: עלו אליה וירשוה . עשו סולמות ועלו שם. כי משה הצליח בכל דבריו. על כן מתואר העולה מחוץ לארץ אל הארץ כמי שעולה בסולמות למדרגה רוחנית עליונה. חז"ל יִחְסוּ חשיבות רבה לישיבת בארץ ובהיאחזות באדמתה, כי בכך נשמר הצביון שקבל ישראל ואמץ לו מן התורה כעם. על שאלת המנהיגות שגלו משה ואהרן עד להבאת העם אל גבולות ארץ כנען, אין דוגמתם כשפועלים למען הכלל ולא למענם לעצמם, כי הרי הם משה ואהרן לא זכו להיכנס לארץ ולא ראו את טובתם מול עיניהם. לכן תלמוד לאמר המנהיג צריך להיות זהיר יותר מאדם רגיל לבל יטעה במנהיגותו. כי כאשר הוא טועה במעשהו פוגע בעמו ואם טעה כאדם רגיל טעותו פוגעת רק בו. כפי שזה מקבל ביטוי כעניין שאול המלך שטעה בחוסו על מקנה העמלקים, נקרעה ממנו מלכותו, לעומתו דוד שחטא חטאים אישיים יותר משאול כמו בעניין בת שבע, לא נקרעה ממנו מלכותו כי הוא לא חטא במנהיגותו. זה מסביר מדוע נענש העם בגלל חטא המרגלים, כי הם קראו שלא לעלות לארץ, בעוד כיבוש הארץ והתנחלות בה הייתה המטרה. לכן ישוב הארץ נחשב בכל הזמנים למצווה רבת ערך כי בישיבה בארץ נשמר הצביון של דת משה וישראל - ויוצאי ממלכת יהודה,ושלמות הארץ נשמרת.
הוֹעֲדַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעַם יִשְׂרָאֵל יְדוּעָה לְכֹל מַאֲמִין בְּיֵשׁוּת הָאֵל
הַמִּתְכָּחֵשׁ לִזְכוּת זוֹ בִאִסְם אַלָּלה כּוֹפֵר וְעַל קָנֶה רָצוּץ נִשְׁעַן וְנִתְלָה בשם אלוהים
כִּי גָזַר גּוֹרַל אַשּׁוּר בָּבֶל וְאֲרַם צוֹבָא שָׁם פַּלְשׁוּ בְּנֵי עָרָב וְהתְנַחֲלוּ בָּהּ
רַק יַחַס יִשְׂרָאֵל לַגֵר הָגַּר אָז בִּכְנַעַן סִפַּח כְּנַעַן לְעַמֶּנוּ וְהָיָה לָהֵם משְׁען
לֹא בִּכְדִּי הַיְּשִׁיבָה בָאָרֶץ חֲשׁוּבָה נוֹתֶנֶת לַמְּקַטְרֶגִים עָלֶינוּ תְּשׁוּבָה
כִּי הָאָרֶץ לְיִשְׂרָאֵל נוֹעֲדָה בַּבְּרִיאָה וְאָדוֹן עוֹלָם נָתַן לִיִשְׂרָאֵל לַשֶׁבֶת בָּהּ
מָה לַגּוֹיִים לְהָלִין וְיִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִים הֲלֹא יִשְׂרָאֵל אֵיתָן וְיָדַיִם לֹא יָרִים
מוּטָב שֶׁיָּעַסְקוּ בְּעוֹשֵׂי עַוְלָה בָּעַמֵּים בְּסוּרְיָה בְּעִירָק וּבְתֵימָן וּבָאִי כְּרִים
אֵין בָּזֶה כְּדֵי לְהַצְדִיק עַם אַחֵר לְמַגֵּר יִשְׂרָאֵל נִצְטַוָּה לָתֵת יַחַס הוֹגֵן גַּם לַגֵּר
כִּי גֵּרִים הָיִינוּ בְּאַרצוֹת אֲשֶׁר לֹא לָנוּ וְשַׁבְנוּ לְאֶרֶץ אֲבוֹתֶינוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר עָזַבְנוּ
לִהְיוֹת דֻּגְמָא וּמוֹפֶת לְכֹל אֻמָּה וְעַם וְלִזְכּוֹר כִּי חָרְבָה יְהוּדָה מִשִׂנְאַת חִנָּם
הִיא שָׁבָה מִכּוֹחַ הָאֱמוּנָה וְהַקָּזַת דָּם קָמָה וְתֵשֵׁב בֶטַח כָּאן מְעַתָּה וְעַד עוֹלָם