לאחרונה כמו מתוך הבזק של רגע, עלתה לאוויר הכרזת השחיתות בקול שאון רב. עיתון מעריב גייס את כל כולו ובמאמרי מערכת של דנקנר ומרגלית החליט שהגיעה העת להיאבק בשחיתות. סיסמאות של "מושחתים נמאסתם" ו"איפה הבושה" נזרקו לחלל האוויר. אך משהו חסר. כי הנה נדמה כי הפעולה למען הקולקטיב של דנקנר ומרגלית מתחילה להתמוסס. ולמה? מפני שיושר לב הוגנות ואחריות ציבורית הם מוצרים ציבוריים. מוצר שאני האזרח לא צריך לשלם את העלות האמיתית בגין ייצורו. ואם כך מדוע שאני אשתתף במיגורה של השחיתות?
כדי שאשתתף אני צריך לחוש את תוצאותיה של השחיתות בנימי נימיי ושס"ה גידיי. האם הגענו למצב זה? עוד לא. ולכן זעקתם המוצדקת של אמנון דנקנר, דן מרגלית וקודמיהם יואב יצחק, מרדכי גילת יחד עם עמיתיהם מן האקדמיה מוטה קרמניצר ויצחק זמיר והיועמ"ש מני מזוז יוותרו כאות מתה. אז מה עושים?
אנו בבעיה חברתית, אין ספק. אז מה?
מן הידע המצטבר על הגדרת בעיות חברתיות, ידוע כי הליך הגדרה אפקטיבי של בעיה חברתית דורש שני שלבים מרכזיים. בראשון על היזם, מגדיר הבעיה, להבהיר לחברה כי המצב הקיים הוא בלתי נסבל, כזה המהווה עליה איום. זאת, כאמור, תוך העלאת הסוגיה לסדר היום, הטרדת הזירות הציבוריות והקהל אודותיה (גדעון דורון, 1986). את השלב הזה עושים אנו גם עושים. ללא שלב זה לא הייתה קמה ועדת הג'ובים.
השלב השני הנחוץ הנו זה בו היזם מצביע על פתרון למצב. שלב זה לא קיים. וזו הבעיה האמיתית שלנו כיום. על דנקנר מרגלית ועמיתיהם להציע חלופה למדיניות הקיימת במסגרתה מתרחשת הבעיה כך שהבעיה לא תיתפס כרע הכרחי אלא כפרי מדיניות כושלת שיש וניתן לשנותה. אם אינם עושים זאת לפחות מן הדין כי יבקשו לעשות זאת. נדמה כי תפקידם החשוב של דנקנר ועמיתיו הוא אחד - שימור הבעיה החברתית על סדר היום של מדינת ישראל. וזה עולה כסף. קידום הרעיון יקר ולכך יש לגייס מימון. המימון נועד בין השאר ובעיקר כדי להעלות את הבעיה החברתית לסדר היום ולהטריד את הזירות השונות אודותיה.
כך למשל חברי הוועד הציבורי למען חוקה לישראל בראשותו של אוריאל רייכמן מאמצע שנות השונים גייסו ממון רב מהארץ ומחו"ל על-מנת לקדם את מאבקם למען חוקה לישראל (בכור, 1996) וכך גם העמותה לדמוקרטיה פרלמנטארית בראשותו של אריק כרמון השתמשה בכספי תרומות על מנת לקדם את ביטול הבחירה הישירה (ורדי רונית, 8.2.01).
ברי לנו כי הישארותם של דנקנר ומרגלית לבד בזירה לא תצלח. שהרי מייד ינגחו אותם עורכי עיתונים מתחרים פוליטיקאים וכד'. אני לא מדבר על הטקטיקה הלא ממש מוצלחת שלהם עד כה בהעדיפם פוליטיקאים אלה על אחרים אישים כאלה על אחרים וכד'. ואולם הרעיון הוא חשוב ואם זאת כך אני הייתי קורא למספר רב של כותבים ו/או התגייסות עיתונות נוספת למיגור שחיתות. רק אז נוכל לתרגם את הבעיה החברתית לבעיית מדיניות שעשויה לקבל באמצעות המערכת הפוליטית-בירוקרטית מענה של שינוי.
