לטובת הדור הצעיר אבקש להזכיר, מי הזדהה כ-"יהודי מארץ ישראל": עולים "בלתי חוקיים" יהודים - בפני שלטונות המנדט הבריטי. "בלתי חוקיים" במרכאות, כמובן, כי אנחנו, וכל אדם הגון בעולם לא היכרנו בחוקיותו של "חוק", שנעל בפני יהודים - ויהודים בלבד - את שערי "הבית הלאומי" שלהם, דווקא בימים השחורים של השואה, כאשר נזדקקו לבית הזה כדי להישאר בחיים.
באומרי "הבית הלאומי שלהם" כוונתי לא למה שהיהודים רצו, ביקשו או חלמו, כי אם להחלטה חגיגית של האו"ם של אותם ימים, 1922, "חבר הלאומים", למסור לאנגלים את "פלשתיין", כדי שיקימו בה בית לאומי לעם היהודי, וזאת "מתוך הכרה בזכויותיו של העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי" בארץ זו. כך, במילים אלה. ב"פלשתיין" הזו היו כלולים, כמובן, גם רצועת עזה וצפון השומרון.
כמה רישעות היה צריך לכלוא ולגרש אל תאי הגזים ילדים שניסו להציל את נפשותיהם ב"ביתם הלאומי" הזה! אבל - הגירוש הזה היה על-פי חוק, והחוק הזה נקרא "הספר הלבן" משנת 1939, הלא היא שנת פרוץ מלחמת העולם.
היישוב היהודי בארץ ישראל לא כיבד, כמובן, את החוק הזה, לא ראה בו חוק חוקי, כי אם גזירה מרושעת, בלתי אנושית ואנטי-לאומית, הנוגדת את הזכויות הלאומיות שהוקנו ליהודים כדין על-ידי חבר הלאומים. והואיל ולא היכרנו בחוק המרושע הזה, הזדהו הפליטים שנתפסו כ"יהודים מארץ ישראל", ולוחמי חירות שהועמדו לדין בפני בתי משפט צבאיים בריטים לא הכירו בבתי המשפט האלה ולא שיתפו אתם פעולה. ואכן, לא היתה ביניהם כל שפה משותפת. בעיני הקצינים הבריטים שישבו כשופטים, הם הם שפעלו בשם החוק, והנאשמים היהודים היו מפירי חוק. הנאשמים האלה נאמו נאומים ארוכים, בהם שטחו את האמת שלהם ואת השקר, האכזריות, הצביעות וההתכחשות של הבריטים. אבל, היה זה דו-שיח של חירשים.
למה אני מספר כל זאת? מפני שנכחתי בבית המשפט המחוזי בירושלים בדיון על הארכת מעצרם של שי ואריאל, שני הצעירים הנפלאים שהפרקליטות והמשטרה של שרון רואים בהם את מנהיגי "נוער הצמתים". בעל כורחי השתלטה עלי הרגשת דז'ה וו כשראיתי את התהום הכרוייה בין השופט לעצורים, כאילו לא דיברו באותה השפה. השופט דיבר על חוק, והעצורים ראו "ספר לבן", גזירה בלתי אנושית, אנטי-לאומית ואנטי דמוקרטית. השופט דיבר על "מסוכנות" של העצורים ועל החומרה שבחסימת כבישים, והעצורים ראו את הילדים העקורים ועצמות המתים המוצאים מקברותיהם. שני עולמות זרים עמדו זה מול זה, כאלו חזרו ימי הבריטים, כאלו השופט והנשפט לא היו מאותו העם.
מהי ההצדקה לזרות ולניכור הזה, עד כדי אי שיתוף פעולה עם הרשויות של מדינה הנחשבת "ראשית צמיחת גאולתנו?"
כאן כדאי להבהיר היטב נוקדה מרכזית. מדברים הרבה על ה"דיקטטורה" של שרון: על מישאל-המתפקדים שצפצף עליו, על פיטורי שרים, על הפרת תקנון הליכוד, על הונאת הבוחר וגניבת קולו, על קניית ח"כים במשרות וטובות הנאה, על הבן עומרי ומעלליו, על "פורום החווה" שהוא השליט האמיתי ולא שרי הליכוד, חדלי האישים.
כל זה נכון, אך כבר ראינו בעבר ראשי ממשלה שקרנים, שרים מושחתים והצבעות תמורת מיצובישי, ובכל זאת לא ראינו דה-לגיטימציה כזאת של ראש ממשלה ומישטרו. לעניות דעתי, הסיבה הנכונה אינה נעוצה באי-תקינותו של ההליך הדמוקרטי, כי אם במעשה גופו. מעשה הגירוש של יהודים בארץ ישראל על-ידי ממשלה יהודית, כדי לאפשר מסירת חבלי ארץ ישראל לזרים, הוא הוא שמעמיד מדינאים, שוטרים, פרקליטים, חיילים ושופטים הנותנים ידם לתהליך הזה, בנעליהם של הבריטים מימי ההעפלה.
המעשה הזה עוקר מן השורש את החלום הציוני והמישנה הציונית, הופך את המבצעים לפושעים נגד זכויות האדם והאזרח, וגם לקברני הדמוקרטיה, אשר עוד לפני שהיא סופרת קולות, היא קובעת על מה אסור לספור קולות: זכויות האדם המקודשות, שתוכניתו הזדונית של שרון פוגעת בהן ללא תקנה. אין מענה אחר, שיהיה הולם את עוצמת הפשע הלאומי הזה, מלבד אי-ציות ומרי אזרחי. חבר הכנסת אלדד, שהקים אתר מיוחד למרי האזרחי, מבקשים להדיחו מתפקיד יושב ראש ועדת האתיקה של הכנסת. במבט היסטורי עוד יתברר, שהוא מן היחידים שהותירו לנו טיפת אתיקה, צדיק בסדום.
נוכח חומרת מעשה הגירוש גופו, הדרך שבה הגיעו אל הפשע הזה, דמוקרטית או לא, כבר לא חשובה כל כך. מפני שגם במישאל עם, וגם פה אחד, אי אפשר לבטל את הדיבר "לא תרצח", ובדיוק כך את זכויות היסוד של האדם ששרון עוקר משורש.
יש בקצות המחנה חסידים שוטים שקנו סחורה פגומה מן השמאל, החוששים שמא ננצח במאבקנו, ובכך נפגע ביוקרתה של המדינה ובמעמדו של צה"ל, בקיצור - נערער את בסיס הסמכות של הממלכתיות הישראלית. להם נזכיר מישנה אחרת של רבותיהם מן השמאל, את תורת "גבולות הכח". השמאל לא חשש, פן יינזק בסיס הסמכות של המדינה וצה"ל אם ייכנעו ל-"ארבע האמהות" ויברחו מן הלבנון. להיפך, הם טענו שמי שעובר את גבולות כחו, הוא שנחלש וייחלש עוד ועוד. ואילו ההכרה, שיש גבול לכח שניתן להפעיל, רק מחזקת את המתרסן, ומבססת את מעמדו.
אם כך, נפל בגורלנו התפקיד לסמן לממשלת שרון ולצמרת הצבא, שבראשו שתל דיסקט של חולשה מופגנת כלפי חוץ ביחד עם תקיפות בלתי מתפשרת כלפי פנים - את גבולות כוחם גם כלפי פנים, כלפי אזרחיהם הם, לא רק מול האויב. כן, יש מעשים שצבא אינו יכול לעשות לאזרחי מדינתו, וכפיפת ידו כדי למנוע ממנו מלהזדהם במעשים כאלה, אין בה משום פחיתות כבוד או אובדן יוקרה. ולא כל שכן ממשלה, שהיום היא קמה ומחר נופלת. ואסור להתבלבל: הממשלה אינה המדינה. לעתים, כיפוף של ממשלת זדון והכנעתה, רק מחזקים את המדינה.
והיכן גבולות הכח שלנו? השמאל, בראשותו של שרון, מאשים אותנו שאנחנו מתנהגים כ"אדוני הארץ" - מיעוט המבקש להכתיב מדיניות לרוב. אין זה נכון. לא מרינו ולא מרדנו אחרי אוסלו, למרות שחזינו בדייקנות איזה אסון טמון בתוכנית העיוועים הזאת. היום אנחנו מתקוממים, מפני שגבנו אל הקיר, מפני שאנחנו מגינים על הבית ועל היישוב שלנו, על הכבוד, על החירות ועל זכויות האדם - שלנו. וכאן בדיוק גבול הכח של השלטון.
עמוס עוז, שאיים לשכב תחת המשאיות - ואפילו לפוצץ גשרים ! - אם יעשו "טרנספר" לערבים, סירב לתת לכך נימוקים מן הראש או מן הלב. הוא הקפיד לומר: אתם לא תעשו את זה, מפני שלא תוכלו לעשות את זה. ומדוע לא תוכלו? מפני שאנחנו לא ניתן לכם! מניין שאב עוז את העוז להתבטא בצורה כוחנית כזאת? לדעתי, מתחושה עמוקה, אמיתית, שעקירת הערבים כדי לשרת צרכים מדיניים יהודיים היא עוול מוסרי זועק לשמים, שלגביו אין בוררים במלים. ואם כלפי עם זר כך - כלפי עצמנו ובשרנו על אחת כמה וכמה - חייבים אנחנו לומר לשלטון וגם לאלה מבין הנוסעים בכביש הכועסים על שאנחנו גורמים להם טירדה ואי נוחיות: עד כאן! עד לבתים, ליישובים ולמאחזים שלנו! בהם לא תיגעו, כי זה גבול כוחכם.
כ"אדוני הארץ", אנחנו צנועים מאד ומסתפקים במעמדם של הערבים משני צידי הקו הירוק, שעקירתם ממקומותיהם אינה קיימת כלל כאופצייה פוליטית, שהישארותם בכפריהם ובעריהם היא נתון שאיש אינו חולם לערער עליו. אחרי בגידתו של שרון והשתפנותם והתקרנפותם של שריו, נותר לנו להיות קיפוד. קיפוד אינו מתיימר לשנות את העולם. אך אוי למי שייגע בו.
בכלל, מה כבר יכול לקרות לנו? מתחתית הבור, לאן עוד אפשר ליפול? אם הליכוד יפסיד בבחירות והשמאל יעלה, מצבנו רק ישתפר, מפני שגרוע מן הקומבינציה שרון-פרס לא יכול להיות. תאמרו, מה נעשה כשביילין יהיה ראש ממשלה? מסתמא נלך לרחובות. ומה אנחנו עושים עכשיו?...
חזרה לאולם בית המשפט המחוזי בירושלים, שם ראיתי כיצד שרון מצליח להשחית גם את הפרקליטות ואת הרשות השיפוטית, בהופכו אותם לזרוע המשליטה נורמות דיקטטוריות. חוק העונשין הוא קטלוג של עבירות. צורת השימוש בקטלוג הזה מוכתבת על-ידי טיב המשטר. אצל סטלין כרזה בנוסח "סטלין דיקטטור" עונשה מוות, בדמוקרטיה היא מותרת. אותו מעשה, אם יעשה אותו שובת בסכסוך עבודה - למשל חסימת כביש - ייחשב כעבירה זוטרה, אולם אותה חסימת כביש כשהיא מפריע למשטר - שולפים בגינה סעיפים כמו "המרדה" ו"הכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו". צורת השימוש במערכת ההעמדה לדין והשיפוט היא כבר היום דיקטטורית, וכל שופט שמקבל את התפיסה, שחסימת כביש כדי להציל את העם, המדינה והארץ היא מעשה חמור ומסוכן, בעוד אשר אותה חסימה כדי להציל מקום עבודה היא עניין של מה בכך, שופט כזה כבר איבד את מעמדו הבלתי תלוי ובמקום לעצור כחומה בצורה את הנחשול הדיקטטורי, הוא הופך להיות אבן מאבניה. ועם שופט כזה אין לפטריוטים יהודים שפה משותפת.
