אם יש מישהו שאותו ניתן להגדיר, באמת ובתמים, כיועצו הקרוב והנאמן של ראש הממשלה אריאל שרון - הפרסומאי ראובן אדלר הוא האיש. משאת נפשו האמיתית של ראובן אדלר היא שתצלח עד למאוד דרכו של רעהו-כאח-לו - אריאל שרון.
אדלר מקדיש ימים כלילות, ללא תמורה, גם בימי סוף השבוע שנועדו למנוחה, כדי להיות אורים ותומים לשרון בעת מפגשי "צוות החווה" - חבורת היועצים הקרובה לראש הממשלה. ובתוקף שליחותו זו - יודע אדלר, לפני כולם, מה באמת חושב ראש הממשלה, מה באמת הוא מתכנן ומתי יבצע את מהלכיו. וכיוון שראובן אדלר תמים פועלו, ברור כי רק צרי עין ורעי לבב יכולים לחשוד בו כי הוא מנצל את המידע החשוב הזה ואת הקשרים הטובים הללו לטובת עצמו ולקידום האינטרסים הפרטיים של משרד הפרסום המשגשג שלו.
והנה, לפתע, מסתבר כי נאמנותו של אדלר היא, באמת, תכונת אופי בסיסית של יועץ הסתרים, המשמש גם בתפקיד משרד הפרסום של בנק הפעלים. אלא שהפעם הוא "נאמן למקום עבודתי", כהגדרתו את מערכת היחסים המקצועית שלו עם הבנק של המדינה.
למה, פתאום, נדרשה לאדלר הצהרת נאמנות זו? וכי היה חס וחלילה מי שפקפק בקיומה של תכונת הנאמנות החשובה הזו אצל יועצו של שרון? כלל ועיקר לא. אז מה הבעיה? הבעיה היא הבנקים, כולל בנק הפועלים שאדלר הוא הפרסומאי שלו.
סוד גלוי הוא, כי הבנקים נתונים בעיצומה של מלחמת עולם נגד יישום המלצות ועדת בכר לרפורמה בשוק ההון. קרי: ניתוק המערכת הבנקאית מן התרנגולת של קופות הגמל וקרנות הנאמנות המטילה להם ביצי זהב. את הוועדה הזו מינה שר האוצר, בנימין נתניהו, והמלצותיה אושרו על-ידי ממשלת ישראל שבראשה עומד - אם יש מישהו שאינו זוכר - אריאל, ידידו הטוב של ראובן. בצר להם, ומחשש להפסד במערכה, החליטו הבנקים להשיק קמפיין פרסומי נגד יישום ההמלצות. על-פי הפרסומים בתקשורת, שקלו ראשי הבנקים להפעיל, במסגרת הקמפיין, מכונת מלחמה של "השחרה ציבורית" נגד יוזם הוועדה, שר האוצר בנימין נתניהו.
ראובן אדלר הוא הפרסומאי של הבנק. זה אינו סוד. במסגרת החוזה הטוב והמיטיב עם הבנק, חובתו של אדלר למלא את תפקידו כפרסומאי ולהציע למעסיקו הפיננסי את הפתרונות הקריאטיביים הטובים ביותר למודעות שיופיעו בקמפיין. אבל אליה וקוץ בה: האם תפקידו של אדלר להציע לבנק גם את הרעיונות הטובים ביותר כיצד להשחיר בעיני הציבור את שר האוצר בממשלת אריאל, ידיו הטוב של ראובן? לאדלר כנראה אין בעיה של פיצול אישיות נאמנותי, בין נאמנותו לחשבון הבנק לבין נאמנותו לראש הממשלה שלו. כנראה שמה שחשוב באמת עבור ראובן אדלר ברוך הכשרונות, הכישורים והקשרים, הוא שהכסף הטוב הזורם מחשבון הבנק יהיה רב ויגיע בזמן.
אין חולק על כך כי זכותם של הבנקים, העתידים ככל הנראה להיפגע אם ייצאו אל הפועל המלצות ועדת בכר, להיאבק נגד מימוש ההמלצות, בכל דרך חוקית הנראית להם. זכותם גם להפעיל לובי בין חברי הכנסת וזכותם גם לשכור מנהל קמפיין נגטיבי נגד שר האוצר.
לעומת זאת, לגבי מצפונו המקצועי של ראובן אדלר קיימת שאלת יסוד שרק ראובן אדלר יכול להשיב עליה. כי אחת משתיים: או שאדלר אינו מבין כי פעולתו, מטעם הבנקים ובמימונם, נגד החלטות של ממשלת ידידו אריאל שרון, עלולה להיתפס כאקט פוליטי של ראש הממשלה נגד יריבו, הטוען לכתר, בנימין נתניהו. ואולי, האמת היא כי על ראובן אדלר אפשר להחיל את הפתגם העממי הנודע הקובע כי תמורת כסף אפשר לרכוש גם את מצפונם ושרותיהם של שונאי בצע.