אין זה סוד כי מעמדו של העובד הישראלי בשפל, אך הסיבות לכך רבות ואתחיל דווקא בצמרת. ביו"ר ההסתדרות, בממשלה כמעסיקה הגדולה במשק ויוזמת חוקים, ובהתערבות של בתי המשפט ביחסי עבודה.
בעבר, לפני שעובד היה מקבל מכתב המודיע על סיום עבודתו, המעביד הציבורי היה מתאם את הפיטורים עם נציגי העובדים כלומר ועד העובדים ונציגי ההסתדרות. היה מתקיים דיון ולנציגי העובדים היה משקל רב בהחלטה מי יפוטר, אם בכלל. נציגי העובדים לא היו מתעמקים רק בדרך שבה מפוטר העובד אלא גם האם יש בכך באמת צורך, והאם מאחורי הליך פיטורים אינו מסתתר מחדל ניהולי של מנהלי המוסד המפטר.
כך היו מונעים לעיתים גלגול כשלונות של הנהלות על גב העובדים. כשהיתה מתקבלת החלטה לפטר, היה מתנהל תהליך שבו עובד היה מוזמן לשימוע מסודר שבו יכול היה לשטוח את השגותיו על הכוונה לפטרו. השימוע היה נערך "בלב שלם ובנפש חפצה" לפני קבלת ההחלטה הסופית.
כיום השפל ביחס אל העובד הגיע עד למצבים שבהם כדי להודיע על פיטורי עובד, שוכר המוסד המפטר חברת שליחים המביאה את מכתב הפיטורים אל העובד הביתה וזאת בטרם נדון הענין עם נציגות העובדים. פיטורים מסוג זה כמוהם כהשלכת רימון ללא ניצרה המותיר את העובד עם מעט מאד כלים להתמודד ולהתנגד.
כמובן שלרשות העובד עומדת האפשרות לפנות לבית הדין לעבודה או להסתדרות. אנו רואים שידיהם של שופטי בית הדין לעבודה עמוסים בתיקים של עובדים הדורשים שהצדק עימם ייעשה, והיכן היא ההסתדרות?
אכן ראוי להתבונן מה קרה להסתדרות. כוחה ירד, ולמה? כי ראשיה עסוקים, במה? בכנסת למשל. יו"ר ההסתדרות ח"כ עמיר פרץ וסגניתו ח"כ אילנה כהן יו"ר הסתדרות האחיות, הם חברי כנסת עסוקים. אך לא רק זאת, לעיתים הם צריכים לבחור כיצד ינהגו, האם יתמכו בחוקים הפוגעים בעובד אך תואמים התחייבויות קואליציוניות, או שמא יתמכו בחוקים המקדמים את זכויות העובדים, בניגוד למדיניות מפלגתית או ממשלתית.
שני הכובעים אותם חובשים השניים, חברות בכנסת וראשות ארגון עובדים, כבדים דיים ונגועים לעיתים בניגוד אינטרסים, אך לא רק זאת, השאלה אם ניתן למלא את שני התפקידים בו זמנית וכיאות.
המחוקק למשל חשב אחרת, כי עובדה שראשי ערים אינם יכולים על-פי החוק לכהן בו זמנית גם כראש עיריה וגם כחבר כנסת.
על כך יש להוסיף את העובדה כי ראש ההסתדרות נתון בימים אלה ראשו ככולו במירוץ להתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, ומה עם תשומת לב לצרכי העובדים?
גורם נוסף בשוק העבודה הם הממשלה והאוצר. ומהו מעמדו של העובד בעיניהם? הוא התאדה. מה שנותר אלו מספרים בספר התקציב. ראוי היה לממשלה לקחת בחשבון בטרם תבצע צמצומי עובדים את תוצאות הפיטורים: מצב חברתי קשה, תסכול ועוד.
אמר פעם פרופ' קלמן י. מן ז"ל, מנכ"ל לשעבר של הסתדרות מדיצינית הדסה, כי לבית החולים שלוש מטרות: טיפול בחולה ובבני משפחתו, לימוד סטודנטים ומחקר. על אלו הוסיף מטרה נעלה ביותר לדבריו: לספק מקומות עבודה. דומני כי ראוי להתגעגע לשאיפה מעין זו.
נדמה לי כי הממשלה וראשיה שכחו כי אחת ממטרותיה של ממשלה היא ליצור מקומות עבודה ולא רק לצמצמם.
אם נתבונן על הניסיון לפטר אלפי מורים במסגרת צמצום בתקציב וכוונה לקדם את תוכנית דברת, אזי במצב תקין, באותו יום שבו נשלחו אל המורים מכתבים המודיעים על פיטוריהם, תפקידה של ההסתדרות היה להשבית מיד את כל המשק, ולו רק לאות סולידריות (אציין לשבח את התנהגות ארגוני המורים שעומדים על כך כי יבוטלו כל מכתבי הפיטורים לפני קיומו מו"מ להסכם). אך כאמור ההסתדרות נחלשה וראשיה אינם פנויים למנוע פיטורים המוניים.
בין היתר סובלת ההסתדרות מהעדר כוח אדם שכן בעיותיה התקציביות הובילו לצמצום בעובדיה ובכך יכולתה לטפל כיאות בבעיות העובדים, הכלליות והפרטניות, ירדה באופן ניכר. כתוצאה מכך עובדים רבים אינם רואים בהסתדרות כתובת המסייעת להם לשמור על זכויותיהם והם פונים אל בתי הדין לעבודה, דבר המפרנס היטב את עורכי הדין.
בתי הדין בלית ברירה או ברוח האקטיביזם השיפוטי, מעורבים מעורבות רבה בסכסוכי עבודה במשק גם מצד העובדים, אך במקרה של סכסוכים קיבוציים, גם מצד המעסיקים והממשלה, הללו מנצלים את בתי הדין כדי למנוע מהעובדים להשתמש בכלי נשקם העיקרי, בשביתה.
כזכור בעבר ההסתדרות היתה מכריזה על סכסוך עבודה של ארגון עובדים כלשהו, וכעבור שבועיים העובדים היו רשאים לנקוט בעיצומים או בשביתה. כיום אין די בכך, שכן בית הדין לעבודה נטל לעצמו את הסמכות לאשר או לשלול את זכות השביתה מהעובד.
למשל התנגדות העובדים בבנקים לרפורמה של קופות הגמל. העובדים חוששים כי מתן אישור לגופים נוספים לפתוח קופות גמל מתחרות, יגרום לפיטורי עובדים בבנקים. הבנקים פנו אל בית הדין וזה מנע מהעובדים לעשות שימוש לגיטימי בזכות השביתה.
ביובל האחרון נכתבו ספרים רבים ובוצעו מחקרים אין ספור על-ידי מלומדים, אודות השאלה על המניע והמוטיבציה של העובד. החוקרים הגיעו למסקנה שהמניע העיקרי הינו יחס טוב והוגן אל העובד ושיתופו בקבלת החלטות, ולא רק המשכורת. העומד בבסיס החקיקה של חוק יסוד חופש העיסוק הוא הידיעה כי לאדם יש זכות טבעית לעבוד, וכפי שאפשר לראות בפסיקות רבות של בית המשפט, עבודתו של האדם היא קניינו ולא ראוי לפגוע בזכות יסודית זו.
נראה כי עם כל המהפכה החוקתית בישראל המבוססת על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחופש עיסוקו, רחוקה הדרך למימוש זכות אלמנטרית זו אל מול "מולך" ההפרטה.