ממאורעות 1936-1939 הגיע מנהיג היישוב היהודי, דוד בן-גוריון, למסקנה שהערבים לא ישלימו בטווח הנראה לעין עם קיומה של מדינת ישראל, אפילו אם היא תתקיים על פני שטח מצומצם מאוד. כבני דורו הוא הושפע מאוד לא רק ממוראות מלחמת העולם השנייה ומן השואה, אלא גם מן האופן שבו סיימה ארצות הברית את מלחמתה ביפן. לפיכך הוא הגיע למסקנה, עוד בשנת 1947, לפני שפרצה מלחמת העצמאות, כי ישראל זקוקה לאמצעי לחימה בלתי קונוונציונלי, על-מנת להרתיע את הערבים מניסיונות לחסלה.
לבן-גוריון ולבני דורו שהושפעו מאוד מטבח יהודי חברון בשנת 1929, ושהפיקו לקחים מתמיכתו של המנהיג הערבי חאג' אמין אל-חוסייני בגרמניה הנאצית, היה ברור, שאם ינצחו הערבים במלחמה, הם יטבחו את כל היהודים בארץ ישראל. יצחק שדה נהג לומר שאם לונדון תיפול, תמשיך בריטניה להתקיים; ואם פריז תיפול, תמשיך צרפת להתקיים. אך אם תיפול תל אביב בידי הערבים, לא יהיו יהודים בארץ ישראל.
בעוד שהשתלטות ערבים על ארץ ישראל נחשבה על-ידי בן-גוריון ובני דורו לקץ החיים ממש, נשק גרעיני באותה תקופה לא נחשב לנשק יום הדין של קץ החיים עלי אדמות, אלא נשק הכרעה אולטימטיבי ולפיכך גם נשק הרתעה אולטימטיבי. אומנם מפתחי שלוש פצצות הגרעין הראשונות שפוצצו בשנת 1945, בניסוי אחד בארצות ברית ובשני מהלכי צבאיים ביפן, ומדעני גרעין אחרים, הזדעזעו מן התוצאות, וכינסו כינוסים שבהם דנו איך להחזיר את השד לבקבוק. אבל המשמעויות הצבאיות והסביבתיות שעלולות להביא לקץ החיים עלי אדמות לא הוטמעו עדיין בתרבות האדם, ובתפיסות הביטחון. בן-גוריון חשב על נשק גרעיני במושגים של שכלו הישר, והגיע למסקנה שמה שהאמריקנים עוללו להירושימה ולנגסאקי, מדינת ישראל העתידה לקום תוכל לעולל לדמשק ולבגדד. כך היא תרתיע את עירק וסוריה ושאר מדינות ערב לפלוש לארץ ישראל ולתקוף את מדינת ישראל, אחרי שתקום.
הדומיננטיות היהודית בצוות שפיתח את הנשק הגרעיני האמריקני ב"תוכנית המנהטן", מקומם המרכזי של היהודים במדע במחצית הראשונה של ה-120, והיותו של היהודי אלברט איינשטיין בכיר מדעני המאה, ואולי ההיסטוריה, גרמו לבן-גוריון להאמין ב'גניוס' היהודי. בזמן "הסמינר" שלו, כשלמד את בעיות הביטחון עוד לפני פרוץ מלחמת העצמאות, הוא השתעשע ברעיון שלמדינת ישראל יהיה נשק גרעיני. המדובר בשנתיים בלבד אחרי פיתוח הפצצה הגרעינית האמריקנית, שנתיים לפני שברית המועצות פוצצה פצצה גרעינית ראשונה שלה (1949), וחמש שנים לפני שעשתה זאת בריטניה (1952).
ברעיון המטורף להקים מדינה חדשה שתהיה מראשיתה מעצמה גרעינית, הקדים בן-גוריון את בני דורו ואת רוב בני דורנו. במונחים של אלווין והיידי טופלר קפץ בן-גוריון מתרבות הגל הראשון, החקלאי, לתרבות הגל השלישי שבה הידע הוא מקור העושר ומקור הכוח, שבה אל-המוניות היא עוצמה, שחדשנות היא סימן היכר שלה. "עם התהוותה של צורת הלחימה של הגל השלישי", כתבו בני הזוג טופלר, צץ ועלה זן חדש של 'לוחמי ידע' - אינטלקטואלים במדים ובלעדיהם, המסורים לרעיון שידע יכול לנצח במלחמות, או למונען". צעקת הקרב של מלחמות הגל השלישי היתה פצצת הגרעין שהוטלה על הירושימה. בן-גוריון ביקש לקפוץ על העגלה ולהבטיח בכך את מפעל חייו.
בזמן מלחמת העצמאות ניסו אנשי חיל המדע של ארגון ההגנה ושל צה"ל ואנשי המוסד לתפקידים מיוחדים בגרסתו הראשונה, להשיג אורניום בחוץ לארץ ולמצוא מרבצי אורניום בנגב. ניסיונות אלה העלו חרס, אך הם הוכיחו כי חזון המעצמה הגרעינית במזרח התיכון לא היה חלום באספמיה, אלא תוכנית אסטרטגית לשרידותה של מדינת ישראל.
כאשר התברר שהגיונס היהודי המצוי בישראל אינו די גאוני כדי שיוכל להגשים בכוחות עצמו את חזונו הגרעיני של בן-גוריון, נדחה פיתוח האופציה הגרעינית לצרכים צבאיים ולצרכי שלום לשנות החמישים והשישים - בעזרה מאסיבית מצרפת ובמעורבות אמריקנית פעילה. אבל האסטרטגיה של הרתעה גרעינית של בן-גוריון מ-1947, היתה לאבן פינה בתורת הביטחון הלאומי של ישראל, שעליה הוא דיבר עם מפקדי החזיתות ומפקדי החטיבות בנובמבר 1948:
"קץ המלחמה. היהיה 'קץ' - גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? לא תהיה הפרת 'ההפוגה'? ואם ייכרת שלום - האם יש מלחמה שלא היה לפניה שלום? יש לראות לא החלטות וניירות אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו: עמי ערב הוכו על-ידנו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? יש להניח שיש להם רגש כבוד. נעשה מאמצי שלום - אבל לשלום דרושים שני צדדים. היש ביטחון שלא ירצו להתנקם בנו? נכיר האמת: ניצחנו לא מפני שצבאנו הוא עושה נפלאות , אלא שהצבא הערבי רקוב. המוכרח ריקבון זה להתמיד? האם לא יתכן מוצטפה כמאל ערבי? המצב בעולם מגרה לנקם: יש שני גושים, יש חשש ממלחמה עולמית, וזה מגרה לכל מי שיש לו תואנה. ניזקק תמיד לכוח מגן מעולה ומובחר. אנו מחזיקים עכשיו הצבא הגדול ביותר בעולם (ביחס) - בקנה המידה שלנו זהו צבא של 30 מיליון ברוסיה, 20 מליון באמריקה. תקציבנו הצבאי הוא הגדול בעולם (ביחס). הנוכל לשאת מעמסה כזו לאורך ימים? אולם מאידך גיסא - נוכל להתקיים בלי כוח מגן גדול כזה? דילמה זו מטילה לחשוב אם אין לטשטש הגבולים בין צבא לבין אזרחים, בין מגן לבין עבודה, ויש להתאים השירותים לשני התפקידים גם יחד. עם עובד-לוחם, זאת אומרת צבא-סגולה אזור גבורה ועוצמה מוסרית גם יחד, ויש לחשוב על דרך לקיים כושר הקרב - עם כושר הבניין".
הרהורים אלה של בן-גוריון בשלהי מלחמת העצמאות מסייעים להבין מדוע צה"ל הוא צבא בלתי מקצועי: החלטתו "לטשטש את הגבולים בין צבא לבין אזרחים, בין מגן לבין לבין עבודה". בן גוריון לא הבין, מה שראשי מערכת הביטחון אינם מבינים עד כתיבת שורות אלה, שדווקא משום האילוצים שהוא מנה, אנשי צבא הקבע חייבים להיות מקצועיים לעילא ומקצועיות משמעה בין היתר שנות הכשרה ארוכות. צבא שבו תקופת ההכשרה הבסיסית של קציניו היא חצי שנה, אינו יכול להיות צבא מקצועי ולפיכך גם אינו יכול לגבות מטרות מדיניות.
פצצה גרעינית יהודית, שעליה בן-גוריון לא דיבר בפומבי, היתה בעיניו פתרון אידיאלי להבטחת שרידותו של "עם עובד-לוחם". בן-גוריון לא היה ער לטיעוניו הנבואיים של הוגה הדעות הצבאי, ברנרד ברודי שכתב כבר בשנת 1946 כי הנשק הגרעיני אינו יכול להישאר מונופולין בידי ארה"ב. בן-גוריון גם לא היה ער לכך שבהיות נשק גרעיני, נשק יום הדין, שמפעילים אותו כברירת שמשון בבחינת תמות נפשי עם פלישתים, לא ירתיע את הערבים מליזום מלחמות מוגבלות ואף לנצח בהן כמו מלחמת יום הכיפורים, שלא לדבר על מלחמות גרילה וטרור. 55 שנים אחרי שבן-גוריון הגה את הרעיון להבטיח את שרידותה של ישראל בעזרת נשק גרעיני, מאיים נשק זה בידי אירן, עירק או מדינת עימות אחרת, על עצם קיומה יותר מכל איום אחר. אחד המניעים של מדינות העימות לפתח נשק גרעיני הוא מרוץ החימוש ומדיניות הגרעין של ישראל.
