מעשה בבקשה לביטול מקום חניה אותו הקצתה תוכנית לחצר בית ברעננה. הוועדה המקומית סירבה לאשר את ביטול מקום החניה, הן בטענה שמדובר בסימטה צפופה הסובלת ממצוקת חניה ובעיות תנועה קשות, והן בטענה כי ביטול מקום החניה יהווה סטייה ניכרת שאין בסמכותה לאשרו.
העוררים פנו לוועדת הערר וטענו כי לרשותם שתי חניות תקניות נוספות העומדות לשימושם הבלעדי ולפיכך, לוועדה המקומית הסמכות לפטור אותם מהקצאת מקום חניה נוסף בשטח החצר ויהיה זה נכון להיעתר לבקשתם.
ועדת הערר החליטה לדחות את הערר תוך שהיא קובעת כי "אף אם היינו מקבלים אנו את הטענה כי אין מדובר בסטייה ניכרת, לאור האמור בתקנות החניה, וכי לפי תקנות אלה יש שיקול דעת לוועדה המקומית, הרי שמדובר בשיקול דעת ולא בחובה של הוועדה המקומית. ההיפך הוא הנכון: הכלל הוא כי אין לפטור מהחובה להתקין מקומות חניה לפי תקן, מקום שהדבר אפשרי, ורק במקרים חריגים המצדיקים זאת "משיקולים שבתכנון, סביבה או תחבורה", ובהתקיים התנאים הנדרשים לכך, יש לוועדה המקומית שיקול דעת לפטור מהחובה להתקין מקומות חניה לפי התקן. משפעלה הוועדה המקומית בסבירות אין מקום כי ועדת הערר תכפה עליה הר כגיגית החלטה אחרת, במיוחד נוכח העובדה שאין עילה תכנונית של ממש לפטור מן החובה להתקין מקום חניה, אשר למעשה הוקצה על פי תכנית ועל פי היתר בחצר העוררים."
עוד קבעה הוועדה, כי החלטת הוועדה המקומית לדחות את הבקשה הייתה במקומה גם משיקול של אי יצירת תקדים של ביטול חניה לבקשת דיירים ברחוב נשוא הבקשה בפרט או בקשות אחרות מסוג זה בכלל.
