אין ספק - זוהי אחת מנקודות השפל הגדולות ביותר של המערכת הפוליטית והממשלית בישראל. אין יום שלא נפתח בגילויים חדשים של שחיתות, ציניות ציבורית, אדישות, חוסר בושה, זלזול, חוסר יעילות - עד כדי כך שאנו כבר מתחילים לאבד גם את האמון בעצמנו שאנחנו "עם הבחירה", או לפחות בעלי "יתרון איכותי" שעליו התחנכנו מאז קום המדינה ביחסינו עם שכנינו הערבים.
קשה כבר להאמין שהפוליטיקה הישראלית והכוחות המפעילים אותה הגיעו לשפל אישי, מוסרי ותיפקודי כה עמוק - בניתוק מוחלט ממה שקורה בעם כולו. הפוליטיקה היא, במידת מה, בבואה של החברה הישראלית.
לפתע קמים כוחות חדשים השואפים לתקן את המצב: ח"כ אריה אלדד רוצה להקים רשות למלחמה בשחיתות, התנועה לאיכות השלטון יוצאת במאבק ממוקד ומרוכז בשחיתות, יו"ר הכנסת רוצה לבצע "מהפכה" בשיטת התיקצוב, עוזי דיין רץ להשתלב בפוליטיקה והמאמץ הבכיר והאפקטיבי ביותר עד כה - קמפיין "הבושה" של "מעריב", כאשר מוסף יום השישי מוקדש כולו למרכז הליכוד כ"כוח המניע" מאוחרי כל ההשחתה של המערכת הפוליטית והציבורית.
אכן, היעד שכולם מסמנים הוא נכון: האישים והמוסדות הפוליטיים. המאמצים מכוונים לניסיון לשכנע את חברי הכנסת והממשלה לפעול נמרצות לשנות את התשתית החוקתית שתאפשר שינוי מהותי ביכולת למשול באופן "נקי ומשוחרר", לשנות את דרך הפיקוח והבקרה על פעולות הממשלה, לייעל ולשפר את המינהל הציבורי המקצועי, לשפר את איכות החקיקה, לחזק את מבקר המדינה - ומה לא.
אולם, חברים, אל תסמכו עליהם!
השרים וחברי הכנסת, גם אם בתוכם קיים פוטנציאל חיובי ומוכשר, לא יעשו כלום. הפוליטיקה הישראלית הגיע למבוי סתום, ל"דרך ללא מוצא". זוהי פוליטיקה "סתומה". סולם החשיבות של פעולות חברי הכנסת הוא קודם כל חיזוק האידיאולוגיה המפלגתית ואחר-כך חיזוק הבסיס המפלגתי ודאגה למקורבים וחיזוקם. אין להם, לצערנו, שום עניין בנושא "פעוט" שנקרא טובת הציבור, מצב החברה, יעילות הממשלה ונושאים מסוג זה. גם המצוקה החברתית משמשת אצל רובם רק רטוריקה פוליטית - לרבים מהם אין אפילו את היכולת לנתח את הקשר בין כלכלה וחברה.
הם ידברו יפה, אולם בעצם לא יעשו כלום. אין לחברי הכנסת כל עניין לשנות את המצב הנוכחי שהוא הטוב ביותר מבחינתם: עמימות וחוסר שקיפות, חוסר אחריות אישית, חוסר צורך בידע מקצועי לקבלת החלטות ולחקיקה, פקידי ציבורי כנועים, משתפי-פעולה ו"מתקרנפים", רשת אדירה של מינויים פוליטיים בכל רחבי השירות הציבורי ובעיקר ההתרפסות הבלתי נלאית בפניהם של המבינים מה יכולתם של חברי הכנסת במערכת "כאוטית" מסוג זה.
הם ידברו יפה, אולם לא יעשו כלום. אפילו השרים האחראים הלכה למעשה על משאבי המדינה והפעלתם, לא יושיעו. גם הם כבולים בתוך המערכת הזו - וגם להם מצב זה נוח.
ועל כן אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו - אזרחי המדינה ונציגיהם השונים. יותר ויותר עולה חשיבות האזרח הבודד, המגזר השלישי, הארגונים החוץ-ממשלתיים, ארגוני המתנדבים, התקשורת [חלקית] - ככל הנראה רק אלו ישנו את המצב. אין המדובר בכינוס "מושחתים נמאסתם" בכיכר רבין, אלא בעבודת "תשתית" עמוקה ומסודרת אשר תפרק את תשתית "המחבלים הפוליטיים" במרכזי המפלגות, בכנסת ובמששלה.
הנה, יפה עשו הורים באחת מבתי הספר במרכז הארץ, אשר לאחר כמה שנים שהם מבקשים יחדי עם ראש העיר להעביר מתפקידה מנהלת בי"ס בעייתית, ולא עולה בידם, להודיע כי כולם, קולקטיבית: ירשמו את ילדיהם בבתי-ספר אחרים ובכך יסגר בית-הספר, על אותה מנהלת אשר אינה מוכנה לעזוב את תפקידה - אפילו לשנת שבתון.
השילוב של המשאבים האנושיים, הכספיים והכמותיים שיש אצל אזרחי המדינה והגופים היציגים שלהם, יכול בהחלט להכריע את הסרטן שפשט בגופה של מדינת ישראל.
המערכת הפוליטית הישראלית איבדה לא רק את אמון הציבורי בביצועיה, אלא בעיקר בשאיפתה, רצונה ויכולתה לשנות את המצב - צריך פשוט לבודד אותם, להפסיק לסגוד להם, להוכיח אותם אישית ומפלגתית ולאגם את כוחות החברה הישראלית האזרחית לבצע את השינוי.
