רבים מתומכיו החדשים של אריאל שרון מודים - בעיקר בשיחות סגורות - כי תוכנית ההינתקות היא תוכנית גרועה ובלתי-הגיונית. גם הם מבינים שנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה ומצפון השומרון היא "רוח גבית" לטרור הפלשתיני.
גם הם מאמינים להערכה של גורמי הביטחון, שלאחר הנסיגה יהיו לחמאס מוטיבציה ויכולת להשתלט בקלות על האזורים שיפונו ולירות מתוכם טילים אל אשקלון, אשדוד וערי מישור החוף. גם הם רואים שאין שום סיבה להרוס את ניסנית, דוגית ואלי-סיני שבצפון הרצועה - וגם הם שומעים שאפילו אחרי ההינתקות, אם זו תבוצע, תמשיך הקהילה הבינלאומית לראות בישראל "כובשת" בכל הנוגע לרצועת עזה.
לא רק מן התוכנית המדינית מסתייגים התומכים החדשים, אלא גם מבעל התוכנית עצמו. אריאל שרון היה ונשאר בעיניהם איש מסוכן ובלתי-אמין, אשר הורס כל דבר שהוא נוגע בו. כעת הם תומכים בו אך ורק מפני שהפעם, לשם שינוי, הוא נוגע בהתנחלויות; אך ורק מפני שהם משתוקקים לראות התנחלויות נהרסות.
בעבר נהגו אנשי שמאל להצדיק כל מעשה פוליטי מעוות בכך שהם עושים אותו "למען השלום", היום הם מסתפקים במטרה הרבה פחות פיוטית: הרס התנחלויות. "למען השלום," הם הביאו את ערפאת מטוניס; "למען השלום," הם התעלמו מהצהרת הכוונות הטרוריסטית שהוא השמיע בפני קהלים ערביים כבר בימי אוסלו הראשונים; "למען השלום," קנתה ממשלתם את גונן שגב ואת חברו - ו"למען השלום," היא קיבלה החלטות לאומיות גורליות על חודו של הקול הערבי.
היום, לאחר ש"השלום" ההוא התפוצץ לכולנו בפנים, מחפים שוחרי חוק ומוסר על השחיתויות של שרון ובניו, פשוט כדי לזכות ולראות את המשפחה חסרת-המעצורים הזאת עולה על גוש קטיף עם בולדוזרים. "ביטחוניסטים" מובהקים נותנים ידם לתוכנית שמעודדת טרור, פשוט כדי לנצח סוף-סוף את המתנחלים שנואי-נפשם. מומחים לדמוקרטיה, כולל מי שאמורים להיות כלבי-השמירה שלה, מתעלמים מרמיסתה בראש חוצות ומתופעות חמורות של סתימת פיות, פשוט כדי לא להחמיץ את הסיכוי החד-פעמי להגשמת החלום של ארץ ישראל הקטנטנה.
המתנחלים המעצבנים האלה חושבים שהם "אדוני הארץ"? - תומכי שרון החדשים עוד יראו להם מי הם אדוני הארץ החוקיים. שלושים שנה נהנה הימין מן המגלומניה הפראית של שרון? - עכשיו תורו של השמאל ליהנות ממנה. אבירי החוק והדמוקרטיה עוד יעשו כאן סדר, עומרי ואביו עוד ייבעטו החוצה ואף ייענשו כדין, אבל כל זה רק אחרי שייהרסו כאן התנחלויות. שלטון תקין - למי אכפת? החמאס, טילי הקסאם וגרוע מכך - מי מפחד? העיקר שהמתנחלים נוחלים תבוסה אידיאולוגית צורבת, העיקר שנראה אותם מתפוררים יחד עם הבתים המרגיזים שלהם והחממות הפורחות-להכעיס.
יותר מכל דבר אחר, המאבק בין מצדדי ההינתקות למתנגדיה הוא מלחמת תרבות. לתומכי שרון החדשים לא כל-כך חשוב מה יקרה, למשל, למיליון ורבע הפלשתינים העניים והמיואשים, המצטופפים ברצועה הצרה והבלתי-אפשרית הזאת, אחרי ש"נצא" ממנה ונעלים אותם כביכול מאחורי חומת-קסמים. הרבה יותר חשוב להם מה יקרה לאנשי הימין הדתי בישראל, והם מקווים שהוא יתמוטט, ייגמר, ואולי אף יואיל לרדת בהמוניו מן הארץ.
לא אכפת להם, לתומכי שרון החדשים, ש-75% מתושבי הרצועה הם בכלל פליטים, שנרקבים במחנות זמניים ואינם רואים ברצועת עזה את ביתם ואת מקומם. הרבה יותר חשוב להם להוכיח שהם הצד הצודק בוויכוח הפנים-ישראלי העתיק, בעד ונגד "הכיבוש", שהפך עם השנים לוויכוח על דמותה ומהותה של המדינה הזאת. חורבן ההתנחלויות לא יפתור את מצוקת הפלשתינים, ולמרבה הצער הוא גם לא ימנע את הרג חיילינו - אבל המתנתקים מאמינים כי ללא התנחלויות נהיה עם ככל העמים, נזכה לאהבת הגויים וניפטר מן הגורל היהודי המעיק.
גם נאמני ארץ ישראל מתייחסים לתוכנית של שרון כאל הרבה יותר ממעבר תמים מחוף עזה לחוף ניצנים, ולכן מאבקם נגדה הוא הרבה יותר ממאבק על קיומם, היקר מאוד כשלעצמו, של 25 יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. בסוף המערכה הזאת של מלחמת התרבות בין "מתנתקים" ל"מתחברים" עלול מחנה השמאל למצוא את עצמו גם מותש וחסר-כול, לאחר המחיר האישי הכבד ששילם לשרון תמורת הרס ההתנחלויות, וגם מיואש יותר מתמיד מן האפשרות שיקבל אי פעם את הסחורה המובטחת.
