אנקדוטות מבית החולים

את איסוף הקרשים לקראת ל"ג בעומר התחילו אצלנו בשכונה מייד אחרי החג. הכוונה לחג פורים, לא לפסח. בתחילה לא הבנתי מדוע חבורות ילדים עם עגלות סופרמרקט עמוסות עצים מטיילות בשכונה עוד לפני בואן של המצות, אך ילדיי עדכנו אותי שהשנה הזו, בגלל היותה "מעוברת" – החליטו להקדים את האיסוף וכנראה שגם את האסיף. ברגע הראשון הסתפקתי בתשובתם זו, אולם מהרגע השני ועד לרגע כתיבת שורות אלה טרם מצאתי את ההקשר ואת ההיגיון הנסתר שבדבריהם. בכל מקרה שמחתי לגלות כי הרייטינג של החג רק עולה וגובר בקרב הילדים והנוער בנווה שאנן החיפאית. כמובן ששלושת בניי נכנסו "חזק" לעניין ובמשך שבועות אלה עסקו כמו רבים וטובים מבני גילם במציאת סליקים שונים להחביא בהם את הקרשים והעצים שנאספו, תוך שהם מקיימים ביניהם עסקאות מכר, החלפות, קומבינות ודילים יצירתיים למדי שהיו קשורים לא רק בסחורה עצמה אלא גם בהובלה, באחסון, בשמירה, במודיעין ובתיאום... ומי שיש לו אבא שעובד בנמל, זכה ליהנות מפופולריות שיא בימים אלה, (מטעמים ברורים שקוראים להם: "רפסודות"). כשחג הפסח כבר היה מאחורינו וספירת העומר התקדמה במעלה עשורה השני, היה זה רק טבעי שיתחילו להישמע בבית המריבות בנושא המדורות המתוכננות... ("שלי", "לא שלך", "אני סחבתי", "אני מצאתי ראשון", "שקרן", "גנבת לי", "לא נכון", "כן נכון", "אחותך", "אין לי אחות"... ואפילו... "אימאשְךָ", כן, אפילו זה). השנה מצאתי את עצמי מפשרת, מפייסת, מתווכת, משכנעת, מגשרת ומקשרת בין השלושה הרבה יותר מאי פעם, והגרוע מכל היה לשמוע את עצמי משתמשת במשפטים אשר פעם הייתי בטוחה כי לא אומר אותם לעולם כגון, "תפסיקו או שזה ייגמר רע!", "מישהו פה הולך לשלם על זה ביוקר", "למה אתם עושים לי את זה?!", "מתי תתנהגו כבר כמו בני אדם?", ועוד משפטים מביכים שכאלה. לא ברור לי איך לבסוף הכול הסתדר וכיצד נעלמו העצים ונערמו למדורות שֶבֶת גם יחד, משום שאת ערב ל"ג בעומר וגם את הערב שקדם לו "חגגנו", בני החולה ואני, בבית החולים, בעוד ששני בניי האחרים, הפלא ופלא, הסתדרו איש איש במדורתו, איש איש עם חבריו, איש איש וקרשיו, ללא מריבות, ללא צעקות, וללא בעיות. לשישה ימים "אושפזנו". "אבל בשביל מה סחבתי את כל העצים אימממממא?!", מירר הבן החולה בבכי משהבין כי לא יוכל להשתחרר מבית החולים אפילו לא לשעה אחת בערב ל"ג בעומר כדי לחגוג עם בני כיתתו... "זה לא פייר... אני כל כך התאמצתי... תעשי משהו אימא... זה לא פייר... תגידי להם... אני רוצה להיות עם החברים שלי במדורה... דברי עם הרופאים שישחררו אותי... " התחנן בבכי והעיניים היפות שלו היו כל כך עצובות ושבורות. אכן היינו לכודים ב"להבות", עסוקים בכיבוי שריפות של "לא פייר", "למה זה קורה דווקא לי?!", והמדורה היחידה שראינו באותו הערב הייתה האש שבערה בראש אחת מארובות בתי הזיקוק שבמפרץ חיפה – חלק מהנוף היפיפה שניבט אלינו מחלונות מחלקת הילדים, קומה 7, בבית החולים רוטשילד שבחיפה. למחרת ערב המדורות הגדול הגיעו שני בניי האחרים לבקר את אחיהם החולה שהצליח לעורר את קנאתם בתשומת הלב שקיבל. מעניין איך מקורבן מסכן שהחיים התאכזרו אליו בחוסר צדק משווע הוא הפך בן ליל למלך ולמולך על-פיו יישק דבר. הם לא הביאו לו מתנות, וגם לא ממתקים. הם הביאו איתם בשורה לאחיהם החולה... "אל תדאג, שמרנו בצד עצים, במיוחד בשבילך. כשתצא מכאן אנחנו עושים מדורה ע – נ -קית... עם מרשמלו, עם תפוחי אדמה, עם ה-כל... רק אנחנו, המשפחה!" ... על כך נאמר: עדיף מאוחר מאשר לעולם לא... מי אמר שאחים בארץ הזו נלחמים זה בזה ...? איזה יום! לפתע, הגיחה קבוצת נערות תוססות אל תוך החדר, מלוות בגיטרה ובמחיאות כפיים ושיר על שפתיהן: "איזה יום שמח לי היום! איזה יום!" כל דרי החדר המנומנמים התעוררו בלית ברירה וחייכו מתוך נימוס אל גומלות החסדים המתלהבות שהגיעו מתיכון "רודמן" שבקרית-ים כדי לשמח ילדים חולים שמאושפזים בבית החולים. "איזה שיר את רוצה שנשיר לך?" שאלה המדריכה את הנערה שהגיעה לאשפוז ערב קודם בשל כאבי ראש בלתי נסבלים שהיו מלווים בסחרחורות ובצניחת לחץ הדם... "מה?" אמרה הנערה המנומנמת ומצמצה בעיניה מכאב. "איזה שיר את רוצה שנשיר לך?" ענו לה בצהלה. "אההה, בבקשה לא", אמרה הנערה בקול מהוסס ועל פניה הבעה מתגוננת. "אז אולי אתה רוצה שנשיר לך!?" פנתה המדריכה הנלהבת אל בני שעדיין לא עיכל מה קרה ומי נגד מי... "אההה... אני לא יודע", אמר מבוייש במקצת. "יש איזה זמר או זמרת שאתה אוהב?" הפצירה בו המדריכה ובפניה ניכרת ציפייה על סף התחינה למוצא פיו. "אההה... אני לא יודע, אני עוד חושב", אמר הלום ונבוך. הסתכלתי מסביב וקיוויתי כי התשובה תופנה אליי ובכך אציל את המצב המביך כל כך אך הבנות שנבהלו מהתגובה הצוננת התקפלו החוצה מהחדר ושיר בפיהן... "איזה יום, שמח לי היום! איזה יום!" אחרי שהן נעלמו וקולן נדם אמר לי הילד: "אימא, אני חושב שאכזבתי אותן קצת, אני מקווה שהן לא נעלבו ממני". ועל זה נאמר: העיקר הכוונה! מעשים טובים לא עברה דקה ואל החדר נכנסה אישה ללא גיל, לבושה כאישה חרדית, פאה לראשה ובגדים צנועים מאוד לגופה. בידה אחזה שקית. "אולי את רעבה?" היא פנתה אליי בעיניים טובות. "רעבה? אני? אני לא החולה כאן... זה הוא שחולה", מיהרתי להבהיר את אי ההבנה. "כן, אני יודעת, זו מחלקת ילדים... ברור. שאלתי אותך כי את אימא שלו נכון?" "כן, נכון. ומי את?" "אני שייכת לארגון מטעם ויז'ניץ... אנחנו מחלקים אוכל לאנשים בבית החולים ששוהים ליד בני משפחתם החולים. בדרך כלל הם מחכים הרבה זמן בבית החולים ונעשים רעבים. אולי את רוצה פיתה עם חצילים?" "לא, ממש לא, הרגע אכלתי", אמרתי לה את האמת. "אז פיתה עם חומוס אולי?" "לא תודה", מיהרתי להשיב ולמראה הצער בעיניה שיניתי את דעתי... "את יודעת מה? אני אקח בכל זאת אחת כי בטח אהיה רעבה מאוחר יותר". היא הייתה כל כך אסירת תודה שחשתי כי עשיתי מצווה של ממש... היא יצאה מהחדר בצעדים מהירים ורציניים, ממהרת אל הצלת הנפשות הבאות שמחכות לה... ועל זה נאמר: הבא להצילך, השכם להצילו.