החלטת ועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותו של ח"כ גורלובסקי הינה החלטת שגוייה מבחינה משפטית - ולו מן הטעם שהיא סותרת, לכאורה, את פסק הדין של בג"צ.
אלא שמי שבוחן את החלטת הוועדה תוך התעלמות מן ההקשר הרחב של היחסים שבין הכנסת לבין בית המשפט העליון (הנשיא ברק ליתר דיוק) - נתפס לתמימות. והיחסים הללו ספוגים זה שנים רבות בהרבה מאד דם רע. אכן, הנשיא ברק מנופף באגודלו התלמודי ומטעים באזנינו שמתח בין הרשויות הוא מתח בריא וחלק בלתי נפרד של השיטה הדמוקרטית וכו' וכו'.
אבל שאלה היא אם אותו מתח שבין הרשויות הוא גם רישיון לעלוב בכנסת ובחברי הכנסת ולהקרין בהתמדה בוז קר כלפיהם. האם ראוי הדבר שנשיא בית המשפט העליון יכנה הליך חקיקה לגיטימי בשם "ג'וק שצריך להרוג אותו כשהוא קטן"? האם ראוי שנשיא בית המשפט העליון ידביק למעשי חברי הכנסת העוסקים בהליך החקיקה הזה את הציון "עבודה חובבנית"? והשאלה איננה אם נשיא בית המשפט העליון, או רבים רבים אחרים (והכותב בתוכם), מתנגדים חריפות לבית משפט לחוקה. אם הנשיא ברק סבור שתהליך החקיקה להקמת בית משפט לחוקה איננו חוקי - אדרבא שישמיע דברו. אבל בוודאי שאין זה מן המידה שנשיא בית המשפט העליון - גם אם הנימוס איננו ממידותיו הבולטות - יתקוף את ההליך החקיקתי הזה בכינויים פוגעניים.
הלאה:
האם ראוי הוא שבשם אותו מתח בריא שבין הרשויות יפנה נשיא בית המשפט העליון - בפומבי ובמעמד נשיא המדינה - אל יושב ראש הכנסת בשם "חבר כנסת ריבלין"? האם דרך ראוייה היא מצד נשיא בית המשפט העליון לדלל - בפומבי ובמעמד נשיא המדינה - את מעמד יושב ראש הכנסת? כולנו חזינו בהתנצחות המילולית שבין נשיא בית המשפט העליון לבין יו"ר הכנסת באותו מעמד בבית הנשיא. וחזינו גם כיצד יו"ר הכנסת מביע תרעומת גלוייה על האופן שבו נשיא בית המשפט העליון פנה אליו.
ומה על נוכחותו האישית של הנשיא ברק במהלך הצבעה באחת מוועדות הכנסת למורת רוחם של כמה מהחברים?
ראוי להביא כאן מדבריו של הפרופסור למדע המדינה שלמה אבינרי בעקבות התערבותו של ברק בהליך חקיקתי כלשהו:
"עם כל ההערכה שאני רוחש לידידי ועמיתי השופט ברק, לדעתי נכשל כאן בטעות חמורה ונגרר, שלא בטובתו, למאבק כוח פוליטי...
זוהי התערבות שרירותית בתהליך החקיקה. שופטי בית המשפט העליון לא הוסמכו לכך, ואין זה נבון מצידם להתערב בהליכים אלה...
המהלך של השופט ברק, לפי מיטב ידיעתי, אין לו אח ורע בשום מדינה מתוקנת...
היחס בין רשויות השלטון הוא יחס עדין. יש לזכור, כי המאבק ביניהן הוא אינו על חוק ומשפט אלא על כוח. ערעור המאזן העדין הזה יוצר פגם, שבשום מדינה מתוקנת אינו קיים... צעדו של השופט ברק מעלה שאלה עקרונית: אם תפקידו של בג"צ הוא לשמור על שלטון החוק, מי ישמור על השומרים?".
דבריו אלה של פרופ' אבינרי מדברים בעד עצמם.
ועוד לא דיברנו על המהות, על אותו יצור הקרוי "אקטיביזם שיפוטי", שגם מי שמצדד בו לא יכחיש עד כמה חשוב להפעילו תוך רחשי כבוד לחברי הכנסת.
חברי הכנסת חשים - ובצדק רב - שמערכת המשפט בזה להם, ותורמת לא מעט לאווירה הציבורית העויינת כלפיהם.
ובכן, מה הפליאה על חברי הכנסת שלא הרכינו ראש כלפי בג"צ בעניינו של ח"כ גורלובסקי?
אכן, בכולנו מפעפע הצורך הבסיסי לכבד פסקי דין - בוודאי כשהם יוצאים מבית המשפט העליון.
ואמנם, מי הפטריוט בינינו שלא יעמוד זקוף בדום מתוח בזמן נגינת "התקווה"?
אלא שמי שעומד דום בזמן נגינת ההימנון ופתאום מרגיש שמכייסים אותו, וממשיך לעמוד דום ולשיר את ההימנון בעיניים בורקות - איננו פטריוט. הוא אידיוט!
