אתמול התבשרנו, שהבחירות ברשות הפלשתינית שהיו אמורות להיערך ב-17 ליולי, נדחו לתאריך בלתי ידוע בסתיו, כלומר - אחר הגירוש.
על-פי הסקרים, החמאס היה צפוי לזכות ברוב בבחירות האלה. גם על-פי תוצאות הבחירות בחלק מן הרשויות המקומיות שכבר התקיימו, החמאס יצא כל כך מחוזק, שהפת"ח אינו יכול לשלוט עוד בלעדיו.
בפועל, בשטח רצועת עזה, החמאס כבר שולט, והוא עובר שלב - ממחתרת לכוח צבאי מיליציוני של אלפים רבים. לעומת זאת, שלטונו של אבו-מאזן ברצועה הוא פיקטיבי במידה רבה. אפילו מנגנוני הביטחון שלו שאינם מצייתים לו ולמפקד שהוא מינה.
על הרקע הזה יש להבין את התבטאותו של שר החוץ סילבן שלום, שלאחר יציאת ישראל תקום ברצועה מדינה שמכל הבחינות תהיה "חמסטאן". שלום העז להרהר הרהור כפירה, האם זה מעשה חכם לסגת עכשיו ולאפשר בכך את הקמתה של חמסטאן.
לא מן הנמנע, שחבורת שרון תיאמה עם אבו מאזן, לא בלי עזרת האמריקנים והמצרים, את דחיית הבחירות ברשות הפלשתינית עד לאחרי ההינתקות, פן יראה עם ישראל את התוצאות המבהילות - ועוד יירתע ברגע האחרון מלבצע על עצמו את החרקירי הקרוי "הינתקות".
כעת, אין מה לדאוג. בסוף השנה יזכה החמאס בבחירות, והוא שירכיב את השלטון הפלשתיני החדש ברצועת עזה וצפון השומרון "המשוחררות". באוסלו הקימו פרס ורבין את האוטונומיה הפלשתינית עם הפת"ח, ובהינתקות מקים שרון את המדינה הפלשתינית עם החמאס.
בהבזק של שפיות ניסה סילבן שלום לצאת מן הטראנס האובדני, להפסיק להינתק מהחיים. עכשיו, שחמסטאן אמורה לקום אחרי הנסיגה - האם האיש עדיין מסוגל לומר "לא" לשרון?
אלא, שבינתים קורה לנגד עיניו של שר החוץ עוד משהו. התבשרנו, שארצות הברית ואירופה מתקרבות אל החמאס, מכשירות את הקרקע להכרה ב"זרוע האזרחית" שלו כפרטנר פוליטי לגיטימי. ובמילים אחרות: המפקח הפוליטי על ישראל, הקוורטט, מכתיב לנו מצב, שבו השיטה פורחת והשוחט שוחט - החמאס האזרחי ישלוט, והחמאס הצבאי ירצח. גם בענין הזה שרון כבר הקדים אותם: שלטונות הצבא החלו לשתף פעולה עם ראשי השלטון המקומי מן החמאס שנבחרו זה עתה.
את ההתפתחות המסוכנת הזאת ניתן לקטוע רק בעודה באיבה - על-ידי ביטול הנסיגה, כי באין הינתקות אין חמסטאן. סילבן שלום הבין היטב, לעומק, את המשמעות הרת האסון של ההתפתחות הזאת,
ונשאלת שאלת-חזון-העצמות-היבשות: "התחיינה העצמות האלה"? האם יקום שר החוץ וינתק את ההינתקות?
לכתובת החמאסית שעל הקיר נוספה עוד כתובת, אזהרתו של בוגי יעלון בדבר גל הטרור הצפוי לנו, אם מיד לאחר גירוש יהודי עזה וצפון השומרון לא תמשיך ישראל בנסיגות. יעלון רואה חזות של הפגזת כל ערי ישראל על-ידי טילים ופצמ"רים, מן הרצועה ומתוך צפון השומרון, אם תיעצר הנסיגה אפילו לרגע אחד.
שוט של טרור וטילים יונף והוא יאיים על ישראל יומם ולילה, עד שתספק את כל תביעות הערבים. גם באשר להיקף התביעות האלה אין ליעלון ספקות: הם רוצים הכל, וגם אם תקום מדינה פלשתינית על כל שטחי יו"ש פלוס ירושלים, לא יהיה שלום. להיפך, זה יהיה בסיס הזינוק אל מעבר לקו הירוק.
גם לחזות הקשה הזאת, של חיים בצל שוט הטרור הפלשתיני - חיים שיהיו דומים ל"מצב הטבע" של הובס: "מגעילים, חייתיים וקצרים" - אחראית ההינתקות. הגירוש משמש כהדק, המפעיל מנגנון הרסני שתכליתו השמדת מדינת ישראל.
על הרקע הזה ראינו רמז של הנעת איבר, זיק של תנועה, אצל הבר-מינן הפוליטי ששמו בנימין נתניהו. נתניהו התבטא, שהואיל וההינתקות מעודדת טרור - הוא, נתניהו, יצביע נגד.
"ביג דיל"! אז מה, אם יצביע נגד? שרון יכריע אותו עם הרוב של שרי העבודה, שהוא למעשה מנהיגם, ונתניהו ימשיך לשאת באחריות הקולקטיבית לטביעתה של הטיטניק, ורק ידאג שהיא תרד שאולה כשהמשק שלה - הצלחות, הכפות והמזלגות - הכל במגירות, טיפ טופ. ובכל זאת, לגבי מי שכבר נחשב לבר-מינן פוליטי, אפילו הזיע הקל הזה הוא משהו.
מה גרם להם, לשני הדחלילים הפוליטיים הלה, שלום ונתניהו, להראות סימני חיים, רפים ככל שיהיו? שתי סיבות לדבר. ראשית, היות שנת 2006 שנת בחירות, אם בתחילתה - במידה ששרון לא ימשיך מיד בגירושין כדרישת העבודה - ואם בסופה, בנובמבר, על-פי החוק. ולפני הבחירות יש פריימריס בין כל מתפקדי הליכוד, להצביע מי יעמוד בראש הליכוד.
בעיתות כאלה פונים הפוליטיקאים ימינה, כי הם יודעים את האמת, זו שהסקרים והשקרים של התקשורת העויינת מסתירים מן הציבור: רוב העם הוא בימין! מי שהיה צריך להוכחה, ראה זאת בסקר האחרון שלפיו שיעור התומכים בגירוש ירד ל50%, שהם רק 42.5% מן הבוחרים היהודים. יש להפחית את הקול הערבי, שאינו רלוונטי לגבי בחירות בליכוד, שלא כבמפלגת העבודה, העוברת תהליך מואץ של ערביזציה.
הפריימריס הללו יהיו באוקטובר-נובמבר שנה זו, ולכל המאוחר - בקיץ 2006, והם נותנים בידי נאמני א"י נשק פוליטי חד.
על הרקע הזה התעוררו גם נאמני הליכוד (שהתקשורת העויינת קוראת להם בלשון סגי נהור "מורדי הליכוד") וקיימו מסיבת עתונאים שבה הודיעו על פתיחת קמפיין תחת הסיסמא "ההינתקות מביאה טרור", עם דרישה שנושא הגירוש יוחזר לכנסת. אולם לשם כך הם זקוקים לכמה משרי הליכוד בממשלת הבובות של שרון: נתניהו, שלום, לבנת, הנגבי, נווה וכץ, פלוס יו"ר הכנסת ריבלין ומצליף הסיעה סער ועוד חופן ח"כים שבחירתם תלויה במרכז הליכוד וגורלם הפוליטי נחרץ, אם לא יבצעו תפנית מהירה - ימינה.
אם תחיינה העצמות היבשות האלה, יתהווה רוב אנטי-שרוני בסיעת הליכוד. וכאשר הוא ומרעיו יהפכו למיעוט, הליכוד כמפלגה יוכל לעמוד בראש קואליציה שתבטל את המהלך האובדני של ההינתקות.
הסיבה השניה להתעוררות בליכוד נעוצה בכל מה שקורה בשטח. מצד אחד, עמידתם המופלאה של תושבי הרצועה, למשל - הזריעה והשתילה בחממות, תופעה שאין דומה לה, ועמידת המתנחלים בפיתויים - ובלבד שיקחו, ישתקו וילכו בשקט, כדי לחסוך משרון את המראות שיעלו לו בהמשך שלטונו. עוד משפיעות מאד, ולטובה, הפגנות עוצמה כגון "ניסוי כלים", חסימות כבישים ספורדיות, הסגירה הסמלית של בתי ספר ומשרדי ממשלה והתפשטות תנועת אי-הציות בצבא. לכל אלה השפעה טובה ומיטיבה על מצב הרוח הציבורי. הם מפיגים את המועקה הנוצרת מן הדימוי היוצא מפורום-החווה ומחוגי משרד רוה"מ והמופץ על-ידי התקשרות העויינת, כאילו הכל אבוד ובלתי הפיך, "הפור נפל".
גם השיפור בסקרים, גם ההתעוררות בתוך הליכוד הם פירות המרי האזרחי ההולך ומתפשט בארץ, שאין לו ביטוי יותר נפלא מאשר גבורתם של הצעירים בבתי הכלא, שעוד ילמדו עליה בבתי הספר בישראל כמופת חינוכי.
המסקנה המתבקשת היא להגביר ולהאיץ את המאמצים בשלוש צלעות המשולש - העמידה האיתנה של המיועדים לגירוש, אי הציות בצבא ובמשטרה, והצונאמי הגדול של התנועה ההמונית, האמורה לעצור את המדינה כאשר שרון יעצור את החיים היהודיים ברצועה ובשומרון כדי להגשים את הכרזתו שעל גבול האנטישמיות: "עד סוף שנות 2005 לא יישארו יהודים ברצועת עזה".
על אמירה מצמררת זו ישיב לו עם ישראל בהמוניו: יעלו עשבים בחייך, ויהודים יחיו וישגשגו גם בחוף עזה, גם בצפון השומרון!