ראשית האנושות כולה

כּל הָעָם נִצַּב

נִצָּבִים אַתֶּם מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן נְשִׂיאִים וְחוְֹטֵּבי הָעֶצִים כָּאן יִשְׂרָאֵל וְהַגֶּר וְהַתּוֹשָׁב אִתָּם לַעֲבוֹר בִּבְרִית אֱלֹהִים שָׁם לִכרוֹת הַבְּרִית עִם כֹּל אָדָם הֶחָפֵץ לִהְיוֹת אֶחַד מִן הָעָם כַּאֲשֶׁר הָעָם הַרְחֵק מְחוֹרֶב כְּשֶׁאֶל סוֹף הַמַּסַּע מִתְקָרֵב לְהִסְתַּלֵּק מְאַשְׁלָיָה כִּי נֶהֱנֶה וּמִשּׁקּוּצֵי כְּנַעַן כְּרֹאש וְלַעֲנָה אַשׁרֵי יִשְׂרָאֵל שֶּׁבְּאַרְצוּ דָבֵק וְגָם מְאַשְׁלָיוֹת שַׁוְא הִתְרָחֵק כִּי לֹא כְּכֹל הַגּוֹיִים אֱנַחְנוּ בְּאֶרֶץ זוֹ נִשְׁתַלְנוּ וְצָמַחְנוּ נאום הפרדה של משה מישראל לפי המסרת היום בו אנחנו קוראים פרשת נצבים הוא יומו האחרון של משה, בְּחָנוֹת העם מול שערי הכניסה לארץ-על ירדן ירחו. משה בעיני רוחו רואה את ישראל לא מתלהב להלחם על כיבוש הארץ לְרִשְׁתָּהּ. לכן משה קרא לכל שכבות העם רמי המעלה ופשוטי העם כולל גרים הנמצאים במחנה עם ישראל והזכיר להם: את הברית שכרת אלוהים עם אבותינו, והוא מחדש את הברית אשר: ה' כרת עמך היום (כט/יא) היום אשר בו משה מסיים את חייו. עִקָּרָה של הברית הוא השמירה על האמונה שאלוהים-אלוהי ישראל הוא וכי אין אלוהים מבלעדיו לישראל שנאמר: למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים (כט/יב) . למרות הדברים שנאמרו על ההיסוס של ישראל להלחם על הארץ, משה רואה בחזונו כי ישראל אכן יכבשו את הארץ ואז הם יראו בה שקוציהם וגלליהם, עץ ואבן כסף וזהב ויתפתו ללכת לעבד את אלוהי הגוים (כט/יז) אלה אשר יעשו זאת יהיו אלה שבהם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה (כט/יז) חשש מאוד כי אם לא יקימו את הברית עם אלוהי ישראל, לא יוכלו לשרוד כעם אשר בו בחר האלוהים כעמו. הַכֻּנַעֲנוּת מדי פעם מצמיחה משורשיה פֹּרֶה רֹאש וְלַעֲנָה. ןהם נוהר אחרי אמונות זרות. דברינו מופנים למבקשים להיות "עם ככל העמים ובכך להינתק מתורת ישראל ומן הקשר של תורת ישראל ועם ישראל לארץ ישראל. שישאל השואל את עצמו מדוע בחר לחיות בארץ המאוימת על-ידי שונאים רבים, אם אין לו קשר לתורה שהיא מקור זכותנו לשבת בארץ זו. ההיסטוריה למדה אותנו שאף אם נכבוש את העולם, נמצא את עצמנו תחת רחמי הגויים ירצו לתת לנו לחיות בשקט יתנו לא ירצו לא יתנו ואז ננדוד שוב מארץ לארץ, כי שכחנו את הברית שיש לנו עם אלוהינו על זכות הישיבה בארץ זו כעם הארץ.

השיבה אל המקורות

מדברי משה אל העם שניצב לפניו עולה דאגה בלבו כי העם בבואו לארץ עלול לשכוח את אלוהיו. כעולה מן הדברים היה יסוד לדאגה זו. משה אמר כי הארץ מלאה עבודה זרה, של הכנענים ויש חשש שחלק מן העם יתפתה לחבור אל הכנענים ואל אלוהיהם. אם קורה דבר כזה, חובה על מנהיגי העם הכהנים והלויים להחזירם אל המקורות וזה מוכר בכינוי "חזרה בתשובה". החזרה בתשובה חשובה כאשר האדם נמצא בין נטישה וכפירה לבין אמונה חלשה. לא חייבת להיות נטישת האמונה את אלוהיו וללכת אחרי אלוהים אחרים. החובה לטלטל את האדם שיחזור בו ממעשיו וישוב אל המקורות. חובה על כל אחד ל"נער" את החוטא ו"להשיבו" אל המקורות שלו אל התורה ומצוותיה. לעתים ספק קטן שבלב יגרום להתעלמות ממקורותיו ויצחיל לרעות בשדות זרים. ברור שהשימוש בביטוי של "חזרה בשאלה" ביטוי מוטעה מבחינה לשונית. כי אין כאן שום תשובה לשאלה. השאלה אם שר האדם מאמונתו. אף הבחור שגדל בבית למשפחה המדקדקת בקלה כבחמורה, ונוטש את אמונתו הוא איננו יוצא "בשאלה" תשובתו אל מקורותיו איננו בא להשיב על שאלה, אלא לשוב למקורות בעשותו כן הוא "חוזר בתשובה"

עיפות או הסבר לפרישת משה

משה בעמדו בפני העם בפרשת נצבים ובפרשת וילך מסביר מדוע הוא איננו מכניס אם עם ישראל לארץ ישראל, את בתשובה נקרא בשבוע הבא בפרשת וילך, שם הוא אומר: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא. אך משה הכשיר את יהושע להנהיג את העם. וזה היה ידוע לעם כולו כי הקב"ה למרות אהבתו למשה ואמר עליו כי הוא נאמן ביתו, מנע ממנו את הכניסה לארץ ישראל עם העם כיון שהפר את דבר האלוהים בהכותו על הסלע להוציא מים במקום לדבר אליו. מה עוד ומשעשה משה עשה זאת לא למענו אלא למען העם . אלא שיש כאן טעם נוסף לדבר. זה בא ללמדנו כי גם מנהיג יחיד במינו כמשה, ניתן להחליפו במנהיג אחר, אף אם האחר איננו מגיע לרמת מנהיגות המנהיג הפורש. דבר זה של חילופי גברי, חילופי מנהיג במנהיג מהוה דבר הראוי להתהדר בו, ביחוד כשזה מתרחש לפני אלפי שנים, כאשר האנושות הייתה בחיתוליה. ועוד חילופי המנהיגות נעשית בעוד כוחו של משה במתניו כי נאמר שם: לא כהתה עינו ולא נס לחֹה (וזאת הברכה לד/ז) לא רק חילופי מנהגים, תרצה לומר גם חילפי מפקדי צבא, חיופי מפקדי משטרה וחילופי ממלאי תפקידים ציבוריים אחרים. לא רק זה אלא משה גם מוסר את השרביט המנהיג ליהושע ועוד מברך אותו לעיני כל ישראל בחזק ואמץ כי האיש שיביא את העם אל הארץ . ניתן לאמר כי משה כנביא, ראה בחזונו את העתיד לבוא, ובקש לחזק את העם כשי שעמוד בתהפוכות הזמן ועל כן הוא מעמיד את יהושע כמצביא ומנהיג של עם ישראל . אין כל מחלוקת כי אין להשוות בין משה ליהושע . האחד נביא מנהל דו שיח עם הקב"ה ועושה כמצות אלוהים לאמור שיהושוע איש ירא שמים צמח מקרב העם והוא נאמן לו ודבק בתורת משה, אך רחוק מלהדמות למשה.

ערב הימים הנוראים וחשבון נפש

אנו עומדים לקרוא בתפילת ראש השנה, כבכל שנה את המשפט הבא: היום הרת היום יעמיד למשפט כל יצורי עולם. הדגש על היום שבו הקב"ה ברא את העולם לא רק לעם ישראל אלא לכל יצורי עולם ומה שצוה על אדם הראשון וחוה אשתו, חל על כל בני האדם ולאו דוקא על בני ישראל, בלבד. משמע שיום ראש השנה יום שבו מתחילים בסופרת בריאת העולם לכל בני האדם עלי אדמות. אשר לישראל מנין חדשי השנה מתחיל דוקא בניסן, הוא החדש השביעי מתאריך בריאת העולם.הוא חֹדֶשׁ ניסן שזה תאריך הולדתו של עם ישראל. מתברר כי הלאומים האחרים שאינם נמנים על בני ישראל קבעו להם תאריך אחר למנינם. הנצרות תאריך הולדת ישו משיחם וזה היה לפני 2015 שנה ואילו האישלאם בחר לו תאריך אחר למנין השנים, הוא התאריך שבו הִגֵּר מחמד ממכה ומדינה שנקרא בערבי אל-הִגְ'רָה. אף על-פי שעמנו נהיה לעם בניסן, רואה בראש השנה יום קדוש ביותר כי הוא מסמל את ראשית האנושות כולה. ראוי היה שכל עמים יעשו חשבון נפש ביום בריאת העולם, נוכח הרשע והפשע והחטאה של בני האדם, אלא שענין זה נשאר נחלת עם ישראל לבדו. עיקרם של עשרת הימים האלה מראש השנה עד יום כיפור הוא עשית חשבון נפש פנימי של כל אחד ואחד אשר הוא אמור להתודות על חטאיו התודות נפשית פנימית. בימים כתיקונם אנו אומרים בלחש: אשמנו, בגדנו, חטאנו ועוינו ופשענו והנה החל מיום ראש השנה עד יום הכיפורים אומרים אנחנו את הוידוי בקול רם כדי שינהגו כך גם אלה שאינם מתוודים ואינם מודים בחטאיהם. אנו תוקעים בשופר כדי להמליך את הקב"ה כמלך על כל העולם ועל ישראל. המלכת הקב"ה אינו מעשה שבא לסמל את הברית שנכרתה בינינו לבין הקב"ה כי הוא רואה בנו עמו ואנו רואים בו אלוהינו שקבל ביטוי בפסוק: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אשר ה' אלוהיך כרת עמך היום, למען הָקִים אֹתְךָ היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים. (כט/יא לשנה טובה ומבורכת. שָׁנָה שָׁנָה וְקִלְּלוֹתֶיהָ שָׁנָה שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ שָׁנָה חוֹלֶפֶת וְלֹא חוֹלְפוֹת הַצָּרוֹת הַתִּקְווֹת רַבּוֹת וְהָאַכְזָבוֹת נוֹתָרוֹת וְשׁוּב נֶאֱמַר בּשְִִׁׁיר אֶת אָמוֹן יוֹם זֶה שֶׁיְּהַא לָעַם זֶה נָבִיא כְּמֹשֶׁה חוֹזַה בְּהֵנֶף יָד יָשֵׂים לְאַל כֹּל אוֹיֶב וְנָבָל וְעַל בָּמוֹתֶינוּ צָר וְאוֹיֶב יִפְּלוּ חָלָל וְעַד שֶׁיְּחָנֶּנוּ וְגַם יָאִיר פּנָיו אֱלֶינוּ נֶאֱגוֹר כּחַֹ וְנוֹסִיף לִחְיוֹת עַל חֶרְבֶנוּ לְמַעַן נְֵׁשב כָּאן בֶּטַח בְּאֵין מַחֲרִיד וּמְעֲמָלֶק לֹא יוָּתֵר פּה פָּלִיט וְשָׂרִיד