אמנון אברמוביץ מתאים להופעה בטלוויזיה כ"כפפה ליד". הוא מספק למרקע בדיוק את הסחורה לה הוא נזקק. הערות קצרות מאד הנשענות, כביכול, על ידיעה וניתוח מעמיק, הערות שאמורות להיות שנונות ומתמצתות מצבים מורכבים לצופים חסרי סבלנות.
למרבה הצער, אין מר אברמוביץ ניחן בשמץ מיכולתו של הלל הזקן ללמד את התורה כולה על רגל אחת. אמירותיו הקצרות בדרך כלל אינן שנונות, אלא הן שטחיות, מבטאות משוא פנים ודעה קדומה, וספוגות ביהירות של מי שמאמין, ללא כל סיבה נראית לעין, שכל האמת מצויה בצקלונו.
כאשר אני נתקל בדמותו של מר אברמוביץ על המרקע, אני חוזר מיד בזיכרוני לליל הבחירות של 1996. בתחילת הערב הופיע מדגם הטלוויזה שנערך על-ידי ד"ר מינה צמח, ואשר ניבא ניצחון צנוע לשמעון פרס על בנימין נתניהו. זמן קצר לאחר מכן חזיתי באמנון אברמוביץ, אשר הבטיח לקהל הצופים בוודאות, כי נצחונו של מר פרס יהיה גדול בהרבה, וכי ד"ר צמח פשוט "לקחה" מקדם ביטחון בתחזיתה. לאחר תחזית ברורה כל כך לא נותר לי אלא ללכת לישון. בבוקר התעוררתי ושמעתי את התוצאות הידועות. בסגנונו של אברמוביץ, הייתי אומר זאת כך: מעולם לא הופרכה תחזית ברורה כל כך, שהושמעה בביטחון נחרץ כל כך, בתוך זמן קצר כל כך.
גם ביום שישי (10.6.05) חזינו ביכולתו של מר אברמוביץ להביע בתמציתיות מביכה את דעתו על פסק הדין הארוך והמנומק של בית המשפט העליון, על העתירות שהוגשו נגד פינוי היישובים ונגד חוקיותו של החוק, שקבע אמות מידה לפיצוי המתיישבים. לדעתו של העיתונאי שזנח את הכתיבה, מדובר במאמר פובליציסטי מיותר וארוך שלא לצורך, בעוד שדי היה לומר במשפט אחד: תוכנית ההינתקות והחוק הקרוי פינוי-פיצוי תקפים.
פסק הדין הינו אכן ארוך ומורכב, ודן בפירוט בשאלות משפטיות מן המדרגה הראשונה, ויש לו השלכות מרחיקות לכת גם על מעמדו של בית המשפט העליון. במיוחד מרתק היה לקרוא את דעת המיעוט של השופט אדמונד לוי, אשר הוכיח כי באמצעות הכלים שפותחו על-ידי האקטביזם השיפוטי בסוגיות עליונות חוק היסוד על חקיקה רגילה, ובסוגיית השפיטות וכלים נוספים, ניתן להגיע לתוצאות שרבים מאלו שתמכו בעקביות בעמדותיו של הנשיא אהרן ברק היו מתחלחלים מהן. אכן, הפרשן המשפטי משה גורלי ממעריב התייחס לנקודה זו, וטען כי פסק הדין של השופט לוי, אשר קיבל את העתירה העקרונית נגד חוקיות הפינוי, יש בו פוליטיזציה של השיפוט והרס בית המשפט העליון. תמיד טענתי שאקטיביזם שיפוטי מבית מדרשו של ברק יכול להוליך לתוצאות הפוכות ממה שהתכוונו תומכיו הקולניים - אבל זה באמת נושא לרשימה אחרת.
כאן המקום לומר לאמנון אברמוביץ: פסק הדין אינו מאמר עיתונאי. פסק הדין הינו התייחסות מעמיקה לשורת נושאים הראויים מאין כמוהם להתייחסות משפטית ממצה. בעומק הניתוח, ההנמקות והתפרסות הטיעונים, עולה פסק הדין על כל מאמר עיתונאי ולו גם המעמיק ביותר. עצם ההשוואה של פסק הדין למאמר עיתונאי הנה ממש לא ראויה.
ניתן להבין כי חמתו של מר אברמוביץ גואה, כאשר הוא נדרש לתמצת פסק דין ארוך כל כך ולחשוף כי ככל הנראה הוא לא טרח לקרוא אותו. ניתן גם להבין את התסכול שבעיסוק בנושאים שפשוט אי אפשר לתמצת אותם ברפליקה קצרה, לצורך מהדורת החדשות בטלוויזיה. לעומת תסכולו המקצועי של אברמוביץ, ניתן לטעון כי מתיישבי חבל עזה זכאים לפחות להתייחסות עניינית ממצה ומפורטת מצד בית המשפט העליון, אפילו הם מתבקשים ל"עבור" למרחק של חמישה קילומטר כאמירתו המזלזלת והמעליבה כל כך.
ביחס למר אברמוביץ והופעותיו בטלוויזיה, הייתי אומר זאת יונית, בקיצור, כך: נמאס. פשוט נמאס. נכון שהצופה יכול לעבור לתוכנית אחרת, אבל אין שום הצדקה שערוץ ציבורי ייתן זמן מרקע לעיתונאי שטחי, זחוח ומלא בעצמו כמר אברמוביץ. אולי הגיע העת כי יעסוק לפרנסתו בכתיבת מאמרים פובליציסטים שהוא מתעב כל כך.
