השופט אדמונד לוי, איש אציל נפש, ישר דרך, חכם ולא מתחכם, ניסה להציב מראה בפניהם של חבריו לכס המשפט, אולם מאומה לא עזר. אף לא דרישתו לבקר בגוש קטיף קודם להכרעה. עיוות נורא, בלתי נסבל, של אופי הזכויות של העם היהודי בארץ ישראל, הוביל עשרה משופטי בית המשפט העליון לתוצאה הרת אסון.
מכאן ואילך יוכל כל זב-חוטם, יהודי ולא יהודי, לטעון שהמדינה היהודית היא הדבר הכי זמני בעולם. הדברים הם פשוטים, וחבל שנשיא בית המשפט העליון, וחבריו לדעה, כולם בצלמו ובדמותו, ביחד עם גורמים אטומי מחשבה בפרקליטות, ממשיכים לראות ביהודים המתגוררים ביהודה ובשומרון, או בשטחים אחרים שנכבשו במלחמת ששת הימים, כמי שדיני 'התפיסה הלוחמתית' חלים עליהם.
'הזמניות' שעליה הצהירו עשרת שופטי בית המשפט העליון, בהתייחסותם לאופי מגוריהם של היהודים בשטחים שנכבשו ב-1967, תהיה, למעשה, בבחינת בכייה לדורות, משום ש'הזמניות' הזאת מקרינה על כל אחד מן היהודים החיים כאן - והיא תיפול, או עלולה ליפול, על ראש כל אחד באשר הוא גר. בגליל. בנגב. בכל מקום שנכבש ב-1948.
מגילת העצמאות של מדינת ישראל קבעה שלעם היהודי יש זכות, שאיננה תלויה בדבר, במיוחד לא בהשקפת עולמם של שופטי בית המשפט העליון, להקים את ביתו הלאומי בארץ ישראל. גבולותיה לא נקבעו במסמך המכונן של המדינה היהודית - אבל לכל היה ברור שארץ ישראל משתרעת בכל השטח שממערב לירדן.
הצהרת בלפור מיום 2.11.17, שדיברה על זכויותיו של העם היהודי בארץ ישראל, קיבלה עיגון בינלאומי כבר ב-1922 בידי חבר הלאומים שנתן לבריטים את המנדט להקים את ביתו הלאומי של העם היהודי בכל ארץ ישראל - משני צדדיו של הירדן. לימים מעלו הבריטים בתפקידם, כנאמנו של העם היהודי, ומסרו את הצד המזרחי של הירדן לידיו של נסיך בדואי. לא שהיה אז 'עם ירדני' שהיה צמא לעצמאות. סתם מטעמים של נוחות פוליטית.
כאשר הוקם ארגון האומות המאוחדות לאחר מלחמת העולם השנייה ניתן תוקף לכל האמנות הבינלאומיות של קודמו - ובכלל זה לזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. איש לא דיבר אז על 'עם פלשתיני'. לא בגלל ששכחו אותו, כביכול, אלא בגלל שלא הייתה קיימת ישות כזאת אי-פעם בעבר. לאחר שמדינות ערב פלשו למדינת ישראל מיד לאחר ההכרזה על הקמתה ביום 14.5.48, תוך שהם מנסים להשמידה, נפתחה מלחמה עקובה מדם שבסיומה נעלמו 'גבולות החלוקה' לטובת 'הקו הירוק' שנקבע, למעשה, על קווי שביתת הנשק.
עתה מבקשים שופטיה הבכירים של מדינת ישראל, בפועל, להחזירה אל 'גבולות החלוקה'. אין דרך אחרת להבין את הפסיקה הבלתי נסבלת בנושא חוק יישום תוכנית ההינתקות, תוך התעלמות בוטה ובלתי מובנת מן האמור במגילת העצמאות, שהיא, כיום, חלק בלתי נפרד מחוקי היסוד של מדינת ישראל. אם מעמדם של תושבי גוש קטיף הוא 'זמני', מדוע אי אפשר לראות גם בתושבי נהריה, אשדוד, אשקלון רמלה ולוד, באר שבע, אילת או כרמיאל, כמי שיושבים על שטחים כבושים מכוח תפיסה לוחמתית, שברבות הימים ידרוש מי שידרוש לסלקם מן המקום.
מה, בעצם, ההבדל בין כרמיאל לבין אריאל? הרי את השטח שעליו יושבת כרמיאל כבש צה"ל ב-1948 בעוד שאת השטח שעליו יושבת אריאל כבש צה"ל 19 שנים בלבד לאחר מכן. למה דין אילת, שנכבשה מדי המצרים, שלא זנחו, עדיין, את תביעתם להחזירה לידיהם, צריך להיות שונה, מוסרית, מדינם של כפר דרום, אלי סיני או כדים וגנים?
את הטיעון שאומות העולם הכירו ב'קו הירוק' כגבולה של מדינת ישראל צריך לזרוק אל פח האשפה. לא הערבים ולא אף אחד אחר לא הכיר בשטחים שנכבשו ב-1948 כחלק לגיטימי של המדינה היהודית. מן הבחינה המשפטית - בוודאי שאין כל הבדל בין הכיבושים של 48' לבין הכיבושים של 67'. השופט אדמונד לוי ציין זאת במפורש תוך שהוא מבכה את הגושפנקא המשפטית שנתנו שאר השופטים להרס כל מה שיקר לרבים מאוד, לא רק למי שמתגורר בצפון השומרון או בגוש קטיף, מאז ראשית ימיה של התנועה הציונית.
עתה, כל מה שצריכים שונאיה של המדינה היהודית, ויש רבים מאוד כאלה ברחבי העולם, הוא לנפנף בפסק דינם של עשרת השופטים, שאף לא אחד מהם טרח להוסיף משהו משל עצמו לפסק הדין שנכתב באורח בולשביקי-משהו מבלי לציין מי בעצם כתב אותו, ולחזור על מה שנאמר שם. אין מסמך יותר אנטי-ציוני מפסק הדין הזה. הערבים לא צריכים יותר מזה.
