שם עמדנו כולנו, למרגלות הר סיני, 600 אלף יהודים שאך זה יצאו ממצרים, וגם אנחנו כולנו, כל הנשמות של כל היהודים בכל הדורות, היינו שם, ואמרנו כולנו ביחד "נעשה ונשמע".
שם שמענו את קול ה`. שם ראינו את הקולות. שם שמענו וראינו קולות וברקים וענן כבד וקול שופר חזק מאוד. שם זכינו כולנו להתגלות ישירה של בורא העולם, לעיני כולנו, לאוזני כולנו.
שנים רבות עברו מאז. עמים שונים אימצו לעצמם נתחים נתחים מדברי התורה שלנו. אלו אימצו מצווה א`, אלו אימצו מצווה ב` - אבל התורה בשלמותה נשארה שלנו. בידינו. רק אנחנו שומרים את יום השבת. רק אנחנו עובדים את ה` לבדו. רק אנחנו כפופים לכל מצוות התורה. אנחנו - ולא אף עם אחר.
שנים רבות עברו מאז. במהלך הדורות תמיד היו יהודים שניסו להתחכם, לוותר על חלק מהמצוות שקיבלנו - ותמיד הם לא שרדו. המצוות כולן הן מקשה אחת, אוסף מגובש שנועד לעצב את דמותנו בעולם. אוסף של כללים שכל ויתור עליהם - עלול למוטט את המגדל כולו.
וכך נעלמו להם כל הכיתות שניסו לפרוש. נעלמו הצדוקים, נעלמו הקראים, נעלמו השבתאים וגם הרפורמים הולכים ונעלמים להם, הולכים ומתבוללים בעמים שמסביב. וגם כל אלו שבוחרים מרצונם החופשי להתכחש לתורה, ולהתרחק מבית הכנסת, גם הם עלולים להיעלם מההסטוריה, כי בלי התורה - הם לא צפויים לשרוד. הם לא עומדים במבחני ההתבוללות, הם לא עומדים במבחני האדמה, הם לא מבינים מה בדיוק הם עושים פה, בארץ ישראל, הארץ שהובטחה לנו בתורה הקדושה. ולכן מי שאינו מאמין בקדושת התורה, ובאמיתותה - פשוט לא צפוי לשרוד כחלק מהעם היהודי. וכל הססמאות מעשי ידי אדם לא ישנו את העובדה האמפירית הזו, אותה אנו רואים שוב ושוב מול עינינו.
שוב ושוב אנו רואים מול עינינו שרק הדבקות בתורת ה` היא היא סוד קיומנו. שוב ושוב אנו נוכחים לראות עד כמה חשוב להמשיך לתמוך בעץ החיים של התורה, להמשיך לפסוע בשביליה, להמשיך ללכת לצעוד באותו השביל שנסלל כבר לפני אלפי שנים, אותו השביל בו הלכו אבותנו לאורך הדורות. אותה הדרך שאימצנו בחג מתן תורה, אז, באותה שנה הסטורית בה יצאנו ממצרים.
וגם אם היו כמה דורות של נסיגה - השביל עדין נמצא שם, סלול, מבריק, ממתין לנו שנחזור לצעוד בו. שנחזור לטעום את טעמו של עץ החיים. שנחזור לדבוק בעדות, בחוקים ובמשפטים שה` ציווה את אבותנו, ואז ממילא גם נבין מה אנחנו עושים כאן, כי דרך התורה נוכל להבין את מהות הקשר החזק והנצחי שלנו עם בוראנו, ונוכל להבין את משמעותה האמיתית של הארץ הזו, ארץ אבותינו, ואז גם נבין שהשייכות שלנו, כאנשים פרטיים, אל העם היהודי, אינה תלויה במצב פוליטי ולא במצב כלכלי ולא בנוחות ולא בסיסמאות אופנתיות, אלא היא שייכות נצחית, תמידית, שחקוקה שם, בתוך לוחות הברית שקיבלנו, שם בהר סיני, לפני אלפי שנים.
חג השבועות הוא החג שבו קיבלנו את התורה הקדושה. הוא החג שבו אנחנו מודים לה` על המתנה האדירה הזו שקיבלנו ממנו, מתנת התורה. הבנים גם יושבים ולומדים תורה כל הלילה. הילדים עושים "תחרויות" מי נשאר ער יותר שעות. ואנחנו הנשים - מכינות מאכלי חלב ואופות עוגות גבינה, כיון שהתורה נמשלה לחלב, שנאמר "דבש וחלב תחת לשונך".
שוב שולחים אותנו למטבח? לאו-דווקא. אישה שמעוניינת ללמוד גם היא תורה - יכולה לעשות זאת, כמובן. בכל עיר ועיר יש גם שיעורי תורה לנשים, עד שעות מאוחרות. אפשר גם להתאסף קבוצה של בנות וללמוד ביחד את מגילת רות, המגילה מהתנ"ך אותה אנחנו קוראים בבית הכנסת בחג השבועות.
במגילת רות מסופר לנו על אישה יהודיה בשם נעמי, שהגיעה עם משפחתה למואב בגלל המצב הכלכלי שהיה כאן בארץ, ושם במואב היא איבדה את בעלה ואת שני בניה, ונותרה גלמודה בעולם, ואז, כאשר פנתה נעמי לחזור אל מולדתה, באה איתה רות כלתה, וסייעה לה, ותמכה בה, וחזרה איתה ביחד אל ארץ ישראל, וקיבלה על עצמה, מרצון ומאהבה, את תורת ישראל - ומצאצאיה יצא דויד המלך עליו השלום, שמצאצאיו יהיה גם מלך המשיח, במהרה בימינו אמן.
ואת המגילה הזו, מגילת רות, קוראים כולנו בבתי הכנסת בחג השבועות, החג שבו קיבלנו כולנו את התורה. כי מגילת רות ממחישה לנו שהתורה שקיבלנו - פתוחה לכולם. כל אדם מכל העולם שמעוניין לקבל על עצמו את התורה שלנו - יכול לעשות זאת. יש מקום לכולם. ואמנם, עד היום מהווה דמותה של רות המואביה מודל של חיקוי לאלפי נשים גיורות, שקיבלו על עצמם את תורת ישראל מאהבה, ומרצון אמיתי וכנה לקבל על עצמן את התורה הקדושה, ולהפוך להיות בנות לעם היהודי.
מילותיה של רות המואביה, הגיורת המפורסמת ביותר בעם ישראל, מהדהדות כבר אלפי שנים, חוצות את דפי ההסטוריה, ומרעידות כל לב עד עצם היום הזה:
כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ,
וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין-
עַמֵּךְ עַמִּי,
וֵאלֹקַיִךְ אֱלֹקָי.
בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת,
וְשָׁם אֶקָּבֵר;
כֹּה יַעֲשֶׂה ה` לִי,
וְכֹה יוֹסִיף
כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.
