לפני כשבועיים כתבנו משהו לא כל כך חיובי על הדרך בה מנהלים את "המלחמה בשחיתות". כצפוי אצלנו, די מהר הגיעה מלחמה זו לכנסת, בצורה של הצעת אי אמון בממשלה, אשר לדברי מתנגדיה, היא האחראית לשחיתות הגואה.
לא נביא כאן ציטוטים; מן הסתם, הקוראים יודעים את הדברים טוב מן הכותב, ומי שאינו יודע –
הנה הקישור.
רק מעניין שמהלך הדיון דמה להפליא לתיאורו של ר' טרפון, שאותו ציטטנו לפני כשבועיים; פלוני מאשים את אלמוני בשחיתות, ואלמוני מציע לו להסתכל במראה, שם הוא ימצא מושחת גדול יותר. ממש "טול קיסם (פגם קטן) מבין שיניך, טול קורה (פגם גדול) מבין עיניך". כדרכנו, נתבונן בפרשת השבוע בניסיון לאתר את הדרך הנכונה, בהנהגה בכלל ובמיגור השחיתות בפרט.
לפני כשנתיים עמדנו על כך ששמה של הפרשה, בְּהַעֲלֹתְךָ, רומז להתעלות אישית של כל יהודי כפרט וכן להתעלות לאומית, הכרוכה ומותנית בהתעלות אישית של הפרטים המרכיבים את האומה. היינו מצפים שבפרשה שזהו המסר שלה, גם כל התוכן יהיה בהתאם; שלא יוזכר בפרשה שום עניין בלתי רצוי בהנהגת בני ישראל בכלל, ובהנהגת שכבת המנהיגות בפרט. אבל זה לא מה שקורה בפועל.
(במדבר יב) א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרן בְּמשֶׁה עַל-אדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: ב וַיּאמְרוּ הֲרַק אַךְ-בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה':
הנה לנו שותפים להנהגה המדברים סרה במנהיג, בלי לברר את העניין אתו; הם מגנים אותו על שפרש מאשתו על לא עוול בכפה, בלא ששאלו אותו קודם, מדוע נקט צעד זה. הם דנים אותו בקני המדה של עצמם; הרי גם הם נביאים, והם ממשיכים בחיי הנישואין במקביל להיותם נביאים, אז במה שונה מהם משה? מדוע הוא פירק את מסגרת הנישואין שלו ופגע כך באשתו? הם לא מעלים בדעתם שאולי יש כאן משהו שאינם מבינים, משהו שמעבר להשגתם בשלב הזה.
והפסוק הבא, לכאורה מנותק מן ההקשר, מסביר עד כמה לא הבינו את משה:
ג וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאד מִכּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה:
מסתבר שהם חשדו כי משה נתפס לגאווה עקב מדרגתו הגבוהה בנבואה ובמנהיגות, ועל כך היתה תלונתם. באה התורה ומעידה על ענוותנותו של משה, ובכך מבהירה לנו את הפער התודעתי שבינו לבין אחיו, שותפיו למנהיגות. התנהגות זו של מרים ואהרון, גררה מיד תגובה חריפה מאת הבורא יתברך:
ד וַיּאמֶר ה' פִּתְאם אֶל- משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן וְאֶל-מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל-אהֶל מוֹעֵד; וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם: ה וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמד פֶּתַח הָאהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם: ו וַיּאמֶר שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה', בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ: ז לֹא-כֵן עַבְדִּי משֶׁה; בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה: ט וַיִּחַר-אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ:
נזיפה חמורה מאד, והבהרה כי אינם מבינים כלל את מדרגתו האישית של משה וגם לא את מדרגת נבואתו; נו, צריך יותר מזה? מסתבר שזה עוד לא נגמר.
י וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצרָעַת:
ראינו ברשימות לפרשת מצורע ולפרשת תזריע, כי מחלת הצרעת הנה תוצאה של לשון הרע. לפנינו כאן המקור לקשר שבין דיבור בלתי מתוקן, לבין תופעות גופניות לא נעימות.
כעת נחזור לשאלה שהצגנו בתחילת הדברים, מדוע התורה מספרת לנו דברים שהם לכאורה, היפך ההתעלות, בפרשה שעניינה הוא התעלות? ולא זו בלבד, אלא שאירוע זה הופך למופת שאותו יש לזכור תמיד וממנו יש ללמוד, שהרי התורה מצווה:
(דברים כד) ט זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:
מסתבר, שאירוע שלילי הופך לחיובי, אם לומדים ממנו מה שצריכים ללמוד.
קירוב החוטא מביא מרפא ומה יש ללמוד מאירוע זה? הנה מה שמציע הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת, ט"ז, י'):
(...) הרי הוא אומר, התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה; שהיתה גדולה ממנו בשנים, וגידלתו על ברכיה, וסכנה בעצמה להצילו מן הים; והיא לא דברה בגנותו, אלא טעתה (בכך) שהשוותו לשאר נביאים; והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאד; ואף על-פי כן, מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.
כלומר, אם מדברים רע על מישהו, אפילו מתוך כוונה טובה ואפילו אם המדובר אינו מקפיד על כך – זה רע. אבל זה רק המסר השלילי; יש גם מסר חיובי בסיפור הקשה הזה?
(במדבר יב) יא וַיּאמֶר אַהֲרן אֶל-משֶׁה בִּי אֲדנִי אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ: יב אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ:
אהרון לא היה היוזם של הדיבור השלילי והוא יצא מזה בלי פגע, אבל הוא אינו מצטנף בפינתו ושמח "אני את נפשי הצלתי ולא איכפת לי מאחרים". הוא חש אחריות לגורלה של אחותו הגדולה, שותפתו לטעות.
ואיך מגיב משה? התורה העידה עליו כי הוא עָנָו מְאד, והנה הביטוי לענווה: יג וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל-ה' לֵאמר: אֵל, נָא, רְפָא נָא לָהּ:
בלי שום נטירת טינה ח"ו. אבל זה לא כל כך פשוט; אילו זה היה תלוי במשה לבדו, יש להניח ששום נגע לא היה פוגע במרים. הוא הרי מוחל על כבודו, ומראש. במצב כזה, המסר החינוכי עלול להתמוסס. לכן, ה' מקבל את תפילתו, אבל לריפוי מאוחר יותר, לא מיידי:
יד וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה, וְאָבִיהָ, יָרק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר, שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר תֵּאָסֵף:[
זהו קל וחומר; אם אביה היה נוזף בה – היה עליה להתבייש בפינה שבעה ימים, קל וחומר לנזיפה מהבורא יתברך שצריכה להסגר שבעה ימים. אז מה, סתם עונש כנקמה על מעשה רע? ח"ו, לא עונש, אלא לקח לדורות כנ"ל וכדלהלן:
טו וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם:
למה וְהָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם? הרי יכלו לנסוע כאשר היא מתלווה אליהם בשולי המחנה, מחוצה לו. למה להתעכב כל כך הרבה זמן, שבעה ימים, סתם כך?
(סוטה ט/ב) מרים המתינה למשה שעה אחת (כשהיה בתיבה בתוך היאור), שנאמר (שמות ב, ד): וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ, לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר; שנאמר וְהָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם. 'מדה כנגד מדה' קוראים לזה חז"ל.
אז כשמקיימים את הציווי שציטטנו לעיל: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: יש הרבה מה לזכור; הזיכרון הראשון, כפי שלמדנו ברמב"ם, הוא שעל דיבור רע – משלמים, אפילו אם לא מתכוונים לרע. כל שכן שמשלמים אם מתכוונים לפגוע בדיבור. (ועוד יותר כל שכן, שמשלמים על מעשה רע.) חוץ מזה לומדים מאהרון שלא לברוח מאחריות, אלא לנסות לתקן את הנזק במידת האפשר.
עוד עלינו לזכור כי בכל אחד יש משהו טוב; ואפילו אם נכשל במשהו, אסור שנשכח לו את הטוב, גם אם מדובר בטוב מן העבר הרחוק.
ולענייננו, הכי חשוב זה מה שלמדים ממשה; שום הקפדה על מי שחטא נגדו, ותפילה מכל הלב לבורא יתברך שיסלח לה וירפאה רפואה שלמה. כמובן, תפילה כזאת יכולה לצאת רק מפיו של מי שבעצמו לא הבחין כלל שיש על מה לסלוח.
אכן, ללמוד ממשה – צריך כל אדם; כל שכן אם הוא ניצב בעמדת הנהגה. להגיע למדרגתו של משה – אולי לא נגיע, אבל אין אנו פטורים מלנסות. הרי בשביל זה התורה מספרת לנו את הסיפורים האלה, ועוד מצווה עלינו לזכור אותם יום יום.
אה, איך שכחתי; הרי אנחנו מתייחסים לתורה כאל אנכרוניזם צרוף, אז מה שייך להציע שנלמד ממשה, מאהרון?
באמת, הגיע הזמן שנתפכח מן האשליה של חיים כעם המנותק משורשיו. המציאות היומיומית מוכיחה עד כמה אין כאן עם ועד כמה אין אלה חיים. עלינו להתחבר שוב לשורשים, כי חפצי חיים אנחנו.
ובאמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים.