לכאורה, עניין שבזוטי דברים, ואנו, שמנסים לעסוק בדברים שברומו של עולם התכנון, לא היינו מטרידים בעניין את קוראינו. אלא שבמקרה זה, חרגה ועדת הערר ממנהגה, והטילה הוצאות ההליך על הוועדה המקומית שלא התייצבה לדיון.
ובמה עסקינן - בערר על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נהריה, לסרב לבקשה לאשר (בעצם לאשרר - בדיעבד) מחיצה של מה בכך, בקומת עמודים, בבית משותף, על-מנת לאפשר חניה לקטנוע.
מסתבר שעניין פעוט זה העסיק את המפקחת על בתים משותפים (שהתירה להחנות את אותו קטנוע בקומת העמודים, תוך הקמת מחיצה להסתירו), העסיק את הוועדה המקומית (שסירבה להתיר הקמתה של המחיצה, תוך קביעה כי פיסקה של המפקחת, המורה על הקמת המחיצה אינה מחייבת אותה בפן התכנוני) ולאחרונה, מעסיקה אף את ועדת הערר, אשר אכן אישרה כי על הועדה המקומית לפעול על פי שיקולי תכנון בלבד, אך קבעה, משיקולי תכנון, כי יש לאשר את הקמת המחיצה.
לו בכך היה מסתיים העניין, סביר שלא היינו עוסקים בו, אלא שבמקרה זה התייחסה ועדת הערר גם לעניין אחר - העובדה שנציג הוועדה המקומית לא טרח להופיע לדיון.
ועדת הערר קבעה כי: "נוכחותה של ועדה מקומית, בעת דיון בערר, הינה חיונית לנימוק החלטותיה, כמו גם לצורך הבהרת שאלות הנוגעות לתכניות החלות במקום, פגמים בבקשות להיתרים וכיו"ב."
ומכיוון שהוועדה המקומית נדרשה לתת תגובה בכתב, תוך "איום" כי במידה ולא תעשה כן תחויב בהוצאות, הרי, כך פסקה ועדת הערר: "ככל הנראה, למדנו על בשרנו כי ככל שהדבר קשור בוועדה זו, מענה רך ישיב חימה, והוועדה המקומית הבינה מכך כי היא זכאית להחליט מתי להתייצב לדיון, לפי שיקול דעתה, תוך זלזול מוחלט בוועדה זו."
וכך, באופן חסר תקדים (למיטב ידיעתנו), הטילה ועדת הערר על הועדה המקומית לשלם לעוררת את הוצאות הערר.
יקראו ועדות ויראו.
