אני עומדת במחסום, השמש קופחת עלינו, על כולנו – על החיילים, העושים מלאכתם נאמנה – הם שומרים עלינו, על כולנו. הרי לא סתם הם ניצבים שם, חוסמים בגופם פצצות מהלכות, מחבלים פוטנציאלים – מבחינתם, כל אחד עשוי להיות זה שבגללו ייהרגו עוד כמה אנשים.
מולם, עומדים הערבים. אנשים פשוטים, קשי יום, פניהם לרוב מקומטות, שזופות, עיניהם או עצובות, או מלאות שנאה יוקדת, או פשוט סתם ריקות מתוכן. כלאחר ייאוש. ישנן גם כמה נשים בהיריון. הן עומדות כמו כולם. לפעמים נכמרים רחמיו של אחד החיילים על האישה והוא מאפשר לה לעבור.
ובין אלה אני מתרוצצת, מחלקת ספרי זוהר לחיילים ולערבים. ספרי "פנחס". ספרי פנחס הם ספרי כיס קטנים, המכילים את פרשת פנחס. זוהי הפרשה שעל-פי המקובלים אוצרת בתוכה אנרגיות עצומות של רפואה. המרכז לקבלה הדפיס מהדורה מוקטנת זו כדי לחלק את הספר לכל אדם, בלי הבדל דת, גזע ומין. אנשים תורמים מכיסם כדי לממן את הוצאת הפנחסים ומזמנם כדי לחלקם. וכך עשיתי גם אני.
בפעם הקודמת בה חילקתי ספרי זוהר לחיילים ולערבים כאחד במחסום חווארה, יצר עמי קשר בחור צעיר שעמד במחסום, שהתחנן, ממש התחנן, שאדבר עם החיילים שיאפשרו לו לעבור. קראו לו מחמוד, ולא ידעתי מה לענות לו. אמרתי שאין לי כל השפעה על החיילים, ושיעמוד בתור כמו כולם. הוא אמר שהוא עמד כבר כמה פעמים, ובכל פעם הם החזירו אותו לסוף התור.
"מדוע?" שאלתי אותו.
"לא יודע. אני חושב סתם. לא עשיתי שום דבר."
בסופו של היום, כאשר חזרנו לתל-אביב, עמד שם עוד מחמוד במחסום.
בפעם הבאה שנפגשנו, שוב במחסום, היה אמור מחמוד לעזור לי להכניס ספרי זוהר לקבר יוסף הצדיק בשכם. הוא אמר שיש לו גישה לשם, ואני הבאתי עם עוד כמה חברה סט שלם – 23 כרכים, כדי שישים בקבר יוסף את ספרי הזוהר. לא ידעתי אם אפשר לסמוך עליו או לא, אבל לא הייתה לי ברירה, לא הכרתי אף אחד אחר בשכם והחלטתי לנסות. אבל שוב חזרה הסצנה על עצמה. מחמוד עמד בתור, אני עמדתי בחוץ, ובכל פעם כשהגיע אל ראש התור, החזיר אותו החייל ששמר אל סוף התור. עמדתי שם, וראיתי במו עיני – מחמוד דיבר יפה, הוא לא התחצף, לא היו עליו נשק או חמרי חבלה, והחייל התעקש להחזיר אותו לסוף התור, לחכות עוד כמה שעות.
בסופו של דבר החלטנו להעביר את הזוהר בדרכים אחרות, כי למחמוד לא נתנו בשום אופן לעבור מהכפר שבו הוא גר, חווארה, לשכם.
מחמוד אכן העביר את סט הזוהר לקבר יוסף הצדיק בשכם. הוא שלח לי תמונות שצילם שם, תמונות שדרשתי ממנו כדי שתהיה לי הוכחה שאכן שם את ספר הזוהר בקבר הצדיק. ראיתי את התמונות וחשכו עיני. הקבר נראה נורא. הוא מחולל כולו. הרוס.
ובכל זאת עמדו שם עשרים ושלושה כרכים של הזוהר, כרכים המכילים ידע וסודות עצומים שקיבל רבי שמעון בר יוחאי על מנת שנקבל אותם, אנחנו, היהודים, ונעביר אותם לעמים אחרים, בבחינת כי מציון תצא תורה.
אבל אנחנו מסרבים לקבל את הסודות הללו ומסרבים להעביר אותם לאחרים.
החייל שעמד במחסום אכן היה נתון ללחצים. אכן עומדת על כתפיו אחריות כבדה. הוא צריך לאבחן מי מחבל ומי לא. את מי אפשר להעביר ואת מי לא. אבל בפעם הזו, נוכחתי במו עיני בהתעללות מכוונת של חייל כלפי אדם חף מפשע.
מה הרגיש אותו אדם כשהחייל התייחס אליו כך?
מה מרגישים כל הערבים שעומדים שם שעות, בחום הכבד?
איך היינו כולנו מרגישים אם כדי לעבור מפתח תקווה לתל אביב היינו צריכים לחכות שעות במחסום?
איך אנו יושבים בבתים שלנו, מוגנים, ויודעים שבחסות השתיקה שלנו ניתנת יד חפשית לחיילים שלנו, עצמנו ובשרנו, להתעלל בבני אדם?
אני לא אומרת שהם רעים. שהם מושחתים. הם אכן נמצאים בלחץ כבד, וכדי להפיג את הלחץ הצעתי לחיילים שישאו עמהם את ספר הזוהר שהבאתי עמי. אנשים רבים נושאים היום עמם את הפנחס הקטן, ורבים מהם מדווחים על שינוי עצום בחייהם, במצב רוחם, ובמצבם הכללי. אבל רבים מן החיילים סירבו. הם אינם דתיים, הם אמרו [הזוהר אינו קשור כלל לדת], הם לא מאמינים בזה. זכותם. שטיפת מוח של שנים עובדת, ואנשים מפחדים לקרוא בזוהר, למרות שזה הדבר היחיד שיכול להביא שליטה על המחשבות והרגשות שלנו.
לעומת זאת, הערבים קיבלו את הזוהר בשימחה. רובם לקחו אותו בלי לשאול שאלות, כאילו הרגישו שיש בו משהו מיוחד, משהו קסום, משהו המצוי מעבר למלים. כשחזרתי ממחסום חווארה, הרגשתי חצויה, הרגשתי מרוקנת. ראיתי במו עיני איך השטן מכניס שנאה ופירוד בין בני אדם, כדי שישכחו שכולנו בני אדם ושכולנו נוצרנו
בצלם אלוקים. מצד אחד החיילים הנאמנים, שנופלים בפח הכעס והעצבנות והרוגז, מצד שני הערבים האומללים, הנופלים בפח השנאה היוקדת והעלבון והבושה, ומצד שלישי אני, בת למתיישבי פתח תקוה, שהיה חזון בלבם להקים פה ארץ חדשה, ארץ המושתתת על אהבה וכבוד הדדי, חוזה פה בשברו של החלום – החייל הזה, שיכול היה להיות בני, נתון בלחץ אדיר הכובל אותו, הערבי שמולו מתמלא שנאה כי אינו מקבל כבוד, ואני רואה כל זאת, ולבי בוכה, בוכה.
