מַכָּה וּתְרוּפָה בְּצִדָּהּ

וישראל (הוא יעקב) אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו. ועשה לו כתנת פסים (לז/ג). אפשר גם להבין את יעקב, כי הרי הוא בן רחל שיעקב אהב אותה מאוד ועבד אצל לבן בשבילה 14 שנה. קדמה להעדפת יוסף העדפת יצחק על ישמעאל על-ידי אברהם ושרה. לאחר-מכן באה העדפת יעקב על-פני עשו ובהמשך עוד נִוָּכַח כי משה הועדף על-פני אהרן. העדפה זאת במקרה בו אנו עוסקים בפרשת וישב, היוותה סיבה לקנאה שהביאה לשנאה. כשם שעשו שנא את יעקב וצאצי ישמעאל את צאצאי יצחק. אין להעדפה הסבר תלמודי שידוע לי, אלא רק זו הנחה בלבד, יש נטייה אצל האדם וגם אצל הקב"ה להראות כי לא תמיד הגיל קובע. למרות שנאמר בפתגם הערבי: אַכְבַּר מִנָּךּ בְּיוֹם אַחְ'בָּר מִנַּךִ בְּסָנֶה. תרגום הפתגם הוא: "בוגר ממך ביום חכם ממך בשנה". גם לא מתיישב עם הנאמר: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". מתברר כי זה רצון הקב"ה לאמר לנו השליחות שמוטלת על אדם היא בידי שמים, איננה כשליחות שנוטל אדם על עצמו. כי אלוהים בוחן כליות ולב ויודע מי מסוגל להנהיג ולמלא את היעוד שהוטל עליו כהלכה. והגיל כאן איננו עיקר.

יש חלומות המתגשמים ויש אלה שאינם מתגשמים. הפרשנים בחנו שאלה זו והגיעו לתוצאה שכאשר החלום שחלם אדם ושב וחלם חלום דומה, חלומו מתגשם. חלם ולא חלם שוב חלום דומה, חלומו לא מתגשם. רוב חוקרי החלומות של ימינו סבורים, כי החלום איננו אלא שחזור הרהורי אדם שהרהר בהם לפני שנתו או במשך היום הוא רואה בחלומו את האהורי לבו וראשו בחלומו. לעיתים חולם אדם כי הוא מרחף באוויר כציפור ונוחת בשלום ולעיתים החולם איננו מצליח לבצע את אשר סבור שהיה עליו לבצע והוא נכשל. אלא שביוסף החלום הכפול בסופו התגשם, זאת אנו קוראים בסוף חֻמָּשׁ בראשית, אז כי אחיו ואביו השתחוו לו כי אמו רחל נפטרה בדרך אפרתה היא בית לחם. בינתיים חלומו הביא עליו שנאת אחיו מייד לאחר שסיפר להם חלומו: שאלומות אחיו ישתחוו לאלומתו, בכך שם עצמו חשוב מהם. חלום הַגַּדְלוּת של יוסף חזר פעם נוספת והפעם ככוכבים שמש וירח ישתחוו לו, בכך רמז שגם אביו ואמו עתידים להשתחוות לו. אחיו זממו לְהָרְגוֹ בזכות ראובן ויהודה לא הרגוהו, אבל מכרו לישמעאלים כעבד שהורידוהו מצרימה ושם פוטיפר סריס פרעה קנה אותו. ושוב רואים אנו התגשמות חלומות כאשר יש זהות בין השנים. כאן מסופר על חלומות שר המשקים ושר האופים של פרעה שחלמו כל אחד חלום אחד, שיש בהם סממן דומה המספר "שלוש" כשר המשקים ראה בחלומו שלושה שריגים בגפן ושר האופים ראה בחלומו שלושה סלי חִרִי: יוסף בפענחו את החלומות הדומים ראה כי מדובר בשלושה ימים באמרו להם: כעבור שלושה ימים שר המשקים יוחזר אל מקומו וכעבור שלושה ימים יִכָּרֵת ראשו של שר האופים.

תורת-אמת צִוָּה לנו משה מורשה, ובה הכל גלוי. תורתנו מציגה את מנהיגי העם כבני אדם על חֻלְשׁוֹתֵיהֶם כבשר ודם. לא כך אצל העמים העתיקים האחרים, שמתארים את המנהיג כאל, או כשליט מכוחו של האל. הדברים מעוגנים בממצאים הארכיאולוגיים שנתגלו כגון זה של חמורבי כמקור לעשרת הדברות. ישוע המביא את הנצרות לעולם מתוך היהדות תלמידיו הפכו את ישוע לישו לא רק אלא שהובן האלוהים. זו האלילות בהתהוותה אצל עמים אליליים. לכן התורה מרבה להזהיר אותנו ממנה יום יום שנאמר: פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. (תפילת שמונה עשרה - דברים י"א). מנהיג אלילי כזה אצל העמים האליליים איננו טועה ולא חוטא. "אין בו רבב". לעומת זאת, התורה לא הסתירה את מעללי אחי יוסף שעתידים להיות עם ישראל. גם לא את מעשה ראובן, שעלה יצועי אביו, ולא את מעשה שמעון ולוי שהרגו כל תושבי העיר ובזזו אותה כנקמה על הפגיעה בדינה אחותם ולא את מעשה יהודה ששכב בבלי דעת עם תמר כלתו. גם נביאינו נהגו להוקיע את המנהיגים בשער. כדוגמת הנביא נתן שהוכיח את דוד במשל "כבשת הרש" על ששלח דוד את אוריה החתי אחד מגיבוריו, למות בקרב ולקח את בת שבע אישתו. ניתן לומר, כי תולדות יוסף ואחיו מתחילים בחטא הגדול שחטאו תחילה שזזמו להרגו ולאחר-מכן מכרוהו לישמעאלים - המדינים. חז"ל רואים בכל חֵטְא חוב שחב עושהו ועליו לפרוע חובו או להיפרע ממנו. חטא עשרת אחי-יוסף, שלמוהו צאצאיהם לפי המדרש התימני שאמר: וְנִגְלָה בְּאָזְנֵי ה' צבאות אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הזה לכם עד תְּמֻתוּן (ישעיה כב / יד). הרי מקובל כי מיתה מכפרת על העוונות והינה ר' יהושע בן לוי אחד מאחרוני התנאים אמר: לא נמשכו 10 הרוגי מלכות, אלא בחטא מכירתו של יוסף, כלומר גם במות עשרת אחי יוסף לא נתכפר עוונם. מכאן שצריך להתריע ולא לחפות על חוטא, צריך לשפט צדק ואם צריך לדון את המנהיג לכף חובה על פשעו ומעלליו ונאמר: לא כל נוצץ זהב, ולא כל עמום עופרת. חֲקוֹר וּדְרוֹשׁ והגיע לאמת, הקפד בְּעִניָנוֹ של עני הֶחָשׁוּב כמת יותר מן העשיר או בעל ששרה. לְסִיּוּם בְּעִנְיָנֵי דְּיוּמָא נְבָרֵך אָחֵינוּ גִּבּוֹרֵי הַתְּהִלָּה בְּחֲרִיזָה שֶׁבְּחֶלְקָה בְּעֶצֶב מְהוּלָה כְּשֶׁחָנֻכָּה בַּפֶּתַח וְהָאוֹר עוֹלֶה נְחֵלֶּה אֶת פְּנֵי הַחַג נִשְׂמַח וְנַעֲלֶה נַעֲלֵה עַל נֵס גְּבוּרַת הַמְּעָטִים וְסוֹד נִצְחוֹן הַמַּכָּבִים עַל הָרַבִּים וּנְצַיֵּן הַנֵּס שֶׁהָיָה אַחֲרֵי הַקְרָב נֵס עֵל פָּךְ שֶׁמֶן וְעַל אַחְדּוּת לְבָב לְמַכָּבִים דְּאָז אֻמָּתֶנוּ זְקוּקָה זְקוּקָה לָזֶה עַתָּה כְּבִימֵי הַחָנֻכָּה וְנִתְפַּלֵּל עוֹד וְנַעֲתוֹר מֵשֶּׁזָרַעְנוּ שֶׁנִּזְכֶה בְּעִתּוֹ לִקְצוֹר נֹאכַל הַבָּר וּלְהַגִּיעַ בֶּטַח לַדְרוֹר נָשִׁיר וּנְשׁוֹרֵר כְּשֶׁחָג בָּא וְעוֹבֵר לְהַכּוֹת כַּמַּכָּבִים כֹּל דּוֹקֵר וְצוֹרֵר וְשׁוּב נָשִׁיר מָעוֹז צוּר יְשׁוּעֲתִי וְנֹאמַר אָנָּא אֱלֹהַי שְׁמַע תְּפִלָּתִי שֶׁלֹא נוֹסִיף קָרְבָּנוֹת לַמִּזְבֵּחַ וְלִצְמֵא דָּם הָרֹוצֵחַ וְהָאֵל מְשַׁבֵּחַ