לכאורה, שני אירועים שונים בתכלית: האחד - הנדסאים וטכנאים אקדמאים ברשות שדות התעופה מאיימים להשבית את שדה התעופה על-רקע אי-חתימה על הסכמים וביטול הטיול לרוסיה; והשני - האיום על סגירת כל הצירים העיקריים במדינה על-ידי המתנגדים להינתקות [תוכנית שנדחתה כ"התחשבות" באסון הרכבת הנורא].
שני גופים שהחליטו כי הציבור במדינת ישראל הוא רק "תפאורה" למרכזה של ההוויה הלאומית: הם עצמם.
אלו, כ- 300 עובדים [כ- 0.000125 מכלל העובדים במשק], ואלו, כ- 5000 אזרחים [כ- 0.00077 מכלל אזרחי המדינה] החליטו כי עם ישראל, ולא אלו שקיבלו את ההחלטות לגביהם, הינו "קורבן ראוי" לקידום האינטרסים שלהם.
יו"ר ועד עובדי הטמ"מ ברשות שדות התעופה, אבי ניסנבאום, בהתנהגות של "גיבור לאומי" כותב מכתבים לשר הפנים ובו הוא מתריע כי "פעילות שדה התעופה תשובש עד כדי סגירת נתב"ג" - וכל זאת בראש חוצות, מתוך עמדה של "גיבור" העומד בראש המחנה "הנגזל", ולא סתם מחנה - כי אם, לפי החשיבות שהוא מקנה למכתביו ולהודעותיו הדרמטיות, נדמה כי הוא מייצג לפחות מיליון עובדים...
כך גם תושבי רצועת עזה היהודים העומדים בפני פינוי, עם כל החשיבות לנושא, החליטו כי במאבקם נגד ההחלטה הדמוקרטית הכל אפשרי. במעשים של ציניות, התנשאות וחוסר התחשבות, עם חיוך על פניהם, הם עוצרים את התנועה הציבורית מלכת, מכערים את הנוף הישראלי בשלל פרסומיהם, סרטיהם ומודעותיהם - כאילו המרחב הציבורי הופך להיות "דומיין" פרטי שלהם.
רק לפני כשנתיים סערה מדינת ישראל מההשבתות החוזרות ונשנות של נמלי הים על-ידי העובדים - תופעה כה מכוערת ואנטי-ציבורית עד שלראשונה הביאה ציבור עובדים מהסקטור היצרני הפרטי להתעמת מולם באופן ישיר - כבמעין "מיני מלחמת אזרחים". ההתנהגות גם גרמה שוב לשאלת לגיטימיות השבתת המשק לעלות לדיון ציבורי [אם כי ללא הכרעה אמיתית].
הקלות הבלתי נסבלת בהן קבוצות עובדים מונופוליסטיות וקבוצות שוליים אזרחיות מחליטות על דעת עצמן שהם מעל הציבור הישראלי - הינה תופעה מסוכנת וחמורה. לא יעזרו הנימוקים כי גם בצרפת משביתים נהגי המשאיות או הדייגים את התחבורה והפעילות בים - גם את התופעה הזו יש להוקיע.
במדינת חוק דמוקרטית מערבית, כמו שישראל מתיימרת להיות, אין כל שלילי בהפגנות מבוקרות ובעיקר בשימוש במערכת המשפט אם מישהו סבור כי נעשה לו עוול או משהו המנוגד לחוק. אולם להשבית באופן חד-צדדי שירותים ציבוריים ומרחב ציבורי הוא מהלך חמור ומסוכן שיש להוקיע אותו מהחברה הישראלית.
ובעניין זה אין שונה ועד הטכנאים של רשות שדות התעופה ממתנגדי ההינתקות. גם אם שניהם נלחמים על מטרה צודקת - הדרך פסולה ומסוכנת.
דרך זו מלמדת גם את ילדינו, כי אם הם אינם מרוצים בביה"ס, "זכותם" לפעול נגד המורים והנהלת בתי הספר, היא מלמדת את פורעי החוק על הכבישים כי "הציבור" התמים הנוסע על הכביש הוא סתם סרח עודף וטרדני, היא מלמדת אנשים רבים במדינה כי באלימות ניתן להשיג הכל - או לפחות כי זה לגיטימי להשתמש בכלי זה.
על הרשות המחוקקת להתמקד במציאת פיתרון ערכי וחוקתי למצב זה.
מדינת ישראל צועדת בביטחה לעבר אנרכיה ציבורית מדאיגה. האזרח הישראלי שאינו מעורב במאבקים אלו מבין שבמצב של אנרכיה מסוג זה אין לו מנוס כי אם להתכנס בעצמו ולהשתדל לא להיות במגע עם החלק המכוער הזה של החברה הישראלית.
