חמש השנים האחרונות - שנות "אינתיפאדת אל-אקצה" - לימדו אותנו שיעור חשוב ביותר בכל הנוגע למצבה של ישראל בזירה הבינלאומית: ישראל הפכה, למעשה, חסינה בפני לחץ בינלאומי. בתחילת המאה העשרים ואחת, הסכסוך הישראלי-ערבי הוא יותר בעיה לאומית, של ישראל ושל חלק משכנותיה, ופחות בעיה בינלאומית. הקביעה הזאת דורשת, כמובן, הוכחה - במיוחד כאשר היא מושמעת על-ידי אדם שבילה שנים רבות ברחבי העולם, בשלושת העשורים האחרונים, ומודע היטב לעניין הבינלאומי הרב בסכסוך הישראלי-ערבי, ובעיקר בסכסוך הישראלי-פלשתיני.
האינתיפאדה האחרונה - ותוכנית ההינתקות, שלמעשה הביאה את האינתיפאדה לסיומה - מוליכות למסקנה שהעולם החיצון לא יכפה על ישראל את הוויתורים המדיניים שהיא מחויבת בהם. החוסן שגילתה ישראל בזירה הבינלאומית בחמש השנים האחרונות מהווה הוכחה להתעצמותנו, כמו גם לחוסר רצונו - ובעיקר לחוסר יכולתו - של העולם לכפות הסדר באזורנו.
במהלך ארבע השנים האלימות של "אינתיפאדת אל-אקצה" (2001-2004), ישראל נפגעה מבחינה בינלאומית, בעיקר בשתי זירות - וגם שם, לא פגיעה אנושה. הזירה הראשונה היא המזרח התיכון; איבדנו את תוניסיה, את מרוקו ואת עומאן, כמו גם את שגרירי מצרים וירדן - בהחלט פגיעה משמעותית ביחסי החוץ המזרח-תיכוניים של ישראל.
הזירה השנייה שבה נפגענו היתה מערב אירופה, ובעיקר צפון-מערב אירופה. אותן מדינות אירופיות, הרגישות במיוחד לפגיעה בזכויות האדם, ניצבו שוב בעוז לצד העם הפלשתיני במאבקו לעצמאות. התייצבות זו באה לידי ביטוי גם בגל אנטישמיות מחודש, שבמרכזו ניצבה הפעם מדינת ישראל ולאו דווקא העם היהודי. ספגנו גם מכה בלתי-נעימה בבית-הדין הבינלאומי בהאג, בשל בניית גדר ההפרדה. בית-הדין "גלגל" את ההאשמות אל עבר עצרת האו"ם, ושם הן תקועות עד עצם היום הזה.
בשאר העולם כמעט שלא נפגענו, מסיבות רבות ומגוונות - ארצות-הברית, כמובן, המשיכה לתמוך בנו כחלק מהעולם החופשי וכקורבנות טרור; וגם המדינות החזקות במזרח אסיה (ובהן סין ויפן), רוסיה וגרורותיה-לשעבר, הרפובליקות של מרכז אסיה, ומדינות אפריקה ואמריקה הלטינית, העדיפו שלא לפגוע במערך הקשרים עם ישראל. מדינות חשובות אחרות, כמו הודו ופולין למשל, ממש התעלמו מן המתרחש במגרש הישראלי-פלשתיני - והעדיפו לחזק את הקשרים עם ישראל במהלך האינתיפאדה.
יתר על כן, תוכנית ההינתקות מעזה ומצפון השומרון, למרות היותה חד-צדדית - ובהחלט לא חלק מתהליך שלום - הצליחה להחזיר לישראל במהירות עצומה כמעט את כל הנכסים הדיפלומטיים שאיבדה במהלך השנים האחרונות. ההשתקמות במעמדה הבינלאומי של ישראל הייתה כמעט מיידית, למרות שהמחיר טרם שולם. ספק אם יש עוד מדינה בעולם שזכתה במחצית הראשונה של שנת 2005 למבול כזה של מבקרים רמי-מעלה מכל רחבי תבל.
מה ניתן ללמוד מכך? ראשית, כל מי שמאמין עדיין - במחנה השלום הישראלי, ברחבי העולם הערבי ובקרב העם הפלשתיני - שהסכסוך הישראלי-ערבי ייפתר רק באמצעות לחץ בינלאומי, מוטב לו שיפקח את עיניו. בשנה שעברה, במדינה קטנה וחלשה מאתנו - שכנתנו קפריסין - ראינו שגם עולם מאוחד, המטיל את כל כובד משקלו המדיני, לא הצליח לאלץ את היוונים-הקפריסאים לעשות שלום עם שכניהם הטורקים בצפון האי. ממשלת קפריסין (היוונית) "צפצפה" על הלחץ הבינלאומי, ולא נדרשה לשלם מחיר כלשהו על סרבנותה עד לרגע זה.
במקרה של ישראל, קשה אפילו לדמיין לחץ משולב כזה על ירושלים - וגם קשה לדמיין לחץ אמריקני-אירופי משותף, בסוגיות כמו הנסיגה מירושלים או שיבת הפליטים הפלשתינים אל תוך שטח ישראל. הניסיון הכושל של ארגון המרצים הבריטי להטיל סנקציות על שתי אוניברסיטאות בישראל, הוא עדות מעודכנת לחוסר-יכולתו של העולם להפעיל עלינו לחץ של ממש.
מהניתוח הזה נותרה מסקנה חשובה אחת - איש לא יעשה שלום, חוץ מאתנו. אם אנחנו לא נפתור את הסכסוך מרצוננו וביוזמתנו, הוא פשוט לא ייפתר. אם מדינת ישראל לא תקים את המדינה הפלשתינית, היא פשוט לא תקום. את עזה אנחנו כבר עוזבים באופן חד-צדדי. נשארו עוד שני צעדים ענקיים עד השלום המיוחל עם רוב העולם הערבי - עזיבת רוב הגדה המערבית ועזיבת רוב הגולן.
ישראל המודרנית, הגלובלית, הבטוחה בעצמה, תבין בסופו של דבר שהנסיגות האלה נחוצות לשמירה זהותה היהודית ולרווחתה לאורך זמן. ישראל של 2005 גם חזקה די הצורך לכפות (במהלך המשא-ומתן) את לוחות הזמנים, ובמידה רבה גם את הגבולות המוסכמים - גם על הפלשתינים וגם על הסורים - ובלבד שתעשה זאת בחוכמה, ברוחב לב ובכנות.
העולם אינו מסוגל להוציא בעבורנו את הערמונים מן האש. העולם אינו מבין לעומקה את משמעות הבעיה הלאומית-ישראלית העומדת בפתח - איבוד הרוב היהודי בין הירדן והים - ועד לא מכבר היה מודאג מן האפשרות שההסלמה בסכסוך הישראלי-ערבי תגיע עד סף ביתו.
ההסלמה הגיעה מכיוון אחר - מן הכיוון האמריקני-מוסלמי - והיא קיימת בכל רחבי הגלובוס, שלא באשמתה של ישראל. השמאל הישראלי צריך להפסיק להסתכל החוצה ולחפש את ישועת השלום בבירות המרכזיות של העולם. הישועה צריכה לבוא מקרבנו - והלוואי שיהיה כן מבלי שנידרש לאינתיפאדה שלישית.