הָאֱמֶת שֶׁל הַמֵּת

שׁוֹכֵב לוֹ אָדָם דוּמַם וְחַסַר יֵשַׁע מַזְהִיר אֶת יְלָדָיו מִמַּעֲשֶׂי רֶשַׁע כִּי הֲרֵי הוּא חָכָם וְגָם בַּעַל נִסָּיוֹן וְעַל עֶרֶשׂ דְוַי לָאֱמֶת אֵין חִסָּיוֹן כִּי שְׁכִיב מְרַע אֵינוֹ נוֹהֵג כְּתָמִיד יְבָרֵךְ וְיוֹכִיחַ עַל הַנַּעֲשָׂה בְּמֵזִיד כִּי כְּבַר הִגִּיעַ אָדָם לִשְׁעַת הֶאֱמֶת לֹאמַר דְּבָרוֹ טוֹב אוֹ רַע בְּטֶרֶם מֵת כִּי אֵין לֹאמַר לָאֱמֶת דָּי התְעַלּוּת הַנֶּפֶשׁ עַל עֵרֶשׂ דְּוַי כְּבַר הַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם בְּוַדַּאי הִגִּיעָה הָעֵת לִבְחוֹן וְלַחֲשׁוֹב לָדֵעֵת לְהַבְחִין בֵּין רַע לְטוֹב צואת האדם על סף הסתלקותו מן העולם הפרשה פותחת בצוואת יעקב בסמוך לפני פטירתו מן העולם הזה, וכפי שהוא מעיד על עצמו: הוא חש במות הקרב ובא שנאמר: "ויקרבו ימי ישראל למות" (מז/כט הידיעה על מיתתו הקרבה ובאה אומר יעקב לילדיו. לכן בטרם החל לברך את בניו ולהוכיח אותם על מעשיהם שהיו לא טובים קורא יעקב לבנו יוסף תחילה. כפי שנראה כאן יעקב לא רק אהב את יוסף כבן זקונים, אלא גם סמך עליו יותר מאשר על יתר ילדיו, לכן אנו רואים כי יעקב משביע את יוסף ולא את ראובן בכורו שיביאהו לקבורה עם אבותיו בארץ כנען. למעשה מעשה יעקב בהעדיפו את הצעיר בבניו על אחיו הבוגרים ממנו איננו זר לתורת משה. התורה העדיפה תמיד את הצעיר על פני הבכור: את יצחק על פני ישמעאל, את יעקב על פני עשו, את יוסף על פני אחיו, ברם כאן רש"י מנמק את הטלת המשימה על יוסף בכך כי במל על יוסף לקיים צואתו זו כי הוא גם יכול. כי הרי זה רצון האלוהים שיוסף יגיע למעמד של משנה למלך מצרים לפרעה. יוסף נשבע לביו יעקב משעשה זאת נאמר: "וישתחו ישראל על ראש המטה". זה מעורר תמיהה שאב משתחווה לבנו. יש הסבר ברור לכך, כי הקב"ה מגשים חלומות יוסף כאן החלום השני: שהכוכבים והשמש והירח ישתחוו לו. הם אחיו הכוכבים ואביו משתחווה לו. אלא שזה לא מספק את רש"י ואומר: "תעלה בעידנה סגיד לה" זה פתגם שהובא לא פעם בדרשות של ויחי וטוב לשוב ולהזכיר אותו מפי רש"י: "תעלה וגו' הוא "שועל" גם ערבית נקרא "תעלב" זה משל המובא בתלמוד לפיו: השועל נהיה מלך החיות ומושל בהם פעם בשנה ואז גם האריה מלך החיות סוגד לו. הנמשל הוא ליעקב שהשתחוה לבנו. למעשה זו צוואתו של יעקב שנאמרת כאשר כבר יעקב נוטה למות. זאת "צואת שכיב מרע" (צוואת שוכב חולה) לפי התלמוד. צואת שכיב מרע נאמרת בעל פה והשומעים הופכים עדיו של המצווה. בסוף הפרשה אנו גם רואים שיוסף נשביע את אחיו באמרו להם: אנכי מת ואלוהים פָּקֹר יִפְקֹד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת, אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב וישבע יוסף את בני ישראל ...והעלתם את עצמותי מזה?(נ/כה) יוסף משביע כאן לא את אחיו כי הם ימותו לפניו אלא את בני ישראל . אמר רבי יוחנן כל מי שמתחיל במצוה ובא אחר לגומרה נזקפת לזכות האחד. זה שקרא בהעלאת עצמות יוסף ממצרים על-ידי משה ועל כן משה זכה במצוה ולא בני ישראל? שנאמר: ויקח משה את עצמות יוסף" (שמות יג), כדמות המנהיג דמות הָאֻמָּה שבע מתוך שתים עשרה הפרשות החל מתולדות עד סוף ויחי הן הפרשות המעצבות את דמות המנהיג של עם ישראל בהתוותו, בדמותו של יעקב. אומנם יעקב הוא אחד משלושת האבות, אבל לו ניתן השם "ישראל" לבניו בני ישראל או עם ישראל. יעקב שתןאר כְּתָם היה חכם ומתוחכם והגיע לעצמאות בדרך קשה, זה מתחיל במאבק עם אחיו עשו ולאחר מכן עם דודו אחי אמו לבן. גם מקום מושבו ארץ כנען הארץ שהובטחה לו ולצאצאיו, לא האירה לו פנים . הן מעמי כנען והן בתלאות הזמן שאחד מהם הוא הרעב שפקד אותו כשם שפקד את אברהם ואת יצחק אביו לפניו. כל זה מתרחש למרות שנאמר עליו: כי הוא התהלך עם האלוהים כאביו יצחק וכאביו זקנו אברהם. זה שגרם לו להבין כי את הארץ קונים ביסורים. מסר זה לוה ומלוה את עם ישראל גם בימינו אלה. יעקב כמנהיג את דמותו של עם ישראל. הבולט בתכונות יעקב תוארו כאיש "תם יושב אהלים". התום הוא היושר והשלמות ואילו הָחָכְמָה וְהַדַּעַת מְאָהֳלַה של תורה. ביסוד כל אלה עומדת נכונות בני ישראל לשמור על חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדֹוָתיו ככתוב בתורת משה, זאת למען תשכיל את כל אשר תעשה ואל כל אשר תפנה שם. זה היה היסוד להשכלת בני עמנו על כל באי עולם. משענתו של עם ישראל היא התורה. המנהיג של עם ישראל הוא גם תדמיתו ואישיותו כפי שנראית בעיני הגויים. וחשוב יותר איך הוא נראה בעיני העם, זה קבל ביטוי בדבר אחי יוסף אליו: "כי כמוך כפרעה" . שפרעה מבטיח ולא מקיים, גם אתה מבטיח ולא מקיים. רצו לומר לו כי לא לנצח יחיה האדם. במותו מוריש הוא לעמו את מעשיו הטובים ואת יָשְׁרוֹ ולא שרירותו או שְׁחִיתוּתוּ .משפ הקב"ה את יעקב לאבי האמה העברית, לא פחתה דמותם הנעלה שך אבותינו אברהם ויצחק הראשונים, נהפוך הוא בזכותם קם מנהיג תם וישר ירא אלוהים ושר מרע הוא יעקב. נוהגים לאמר בשפה הערבית תְּעִישׁ אִל בָּטִן אִלִּי חַמְלָתָךּ התרגום: "תחי הבטן שנשאה אותך" ויתברכו בך כל באי עולם. על המנהיג להיזהר פן יתעלה על בני עמו ולשים עצמו אליל כפרעה. מה ידע יעקב שלא ידעו ילדיו האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (מט/א) דברים אלה נשמעים מסתוריים, כאילו יעקב יודע סוד אחרית הימים והוא עמד לגלותו לילדיו. לפי הפשט אפשר לומר כי יעקב בקש לומר לילדיו את אשר על לבו "באחרית ימיו" כאשר הוא כבר יודע שעומד למות. רצה לומר לילדיו מה שלא אמר להם דברים אלה בעתם. כגון: מעשה ראובן שעלה יצועי אביו, כי עכשספרו ליעקב על מעשה ראובן שתק. אלא שבאחרית ימיו רצה יעקב להוכיח את ראובן בכורו. ראובן בְּכֹרִי אתה וראשית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז,פַּחַז כמים אל תּוֹתַר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה. (מט/ב,ד) רש"י מפרש את המלים "אחרית הימים" כלשונן. כי סבר הוא יעקב שיודע את קץ האנושות לכן רש"י אמר: "ונסתלקה שכינה ממנו" לפרוש זה מגיע רש"י מן העובדה שבסוף פרשת ויחי אין סימן ססס (סתומה) או פפפ (פתוחה) כפי שזה נמצא אחרי כל פרשה סתומה או פרשה פתוחה. יעקב מדבר אל שמעון ולוי ומזכיר להם את המעשה שעשו בשכם, ומתאר זאת כך: שמעון ולוי אחים כלי חמס מְכֵרֹתֵיהֶם...כי בְּאַפָּם הרגו איש וברצונם עִקְּרוּ שׁוֹר (הכונה ליוסף שנקרא שור, שנאמר בכור שורו הדר לו דברים לג/ יז). (מט/ה-ז). את חטא יהודה עם תמר לא הזכיר יעקב, כי יהודה חטא שלא ביודעין, יעקב מדמה את רוב ילדיו לחיות השדה, בכך בקש לומר להם: אין האדם נבדל מהחיות אלא בדבורו ובחשיבה, בכל היתר הוא ככל חית השדה. מובאים כאן דברים שנכתבו בכל הנוגע לְהֵדְמָיַת בני יעקב ל"חיות השדה", הם מן הצד התמים והחיובי והן מצד האכזרי של החיות הטורפות חיות חסרות ישע. וכך אמר יעקב לבניו: בְּבִרְכָּתוֹ הִתְוָה יַעֲקֹב דֶּרֶךְ לִחְיוֹת וְדִמָּה אֶת יְלָדָיו וּתְכוּנוֹתֶיהֶם לְחַיּוֹת גּוּר אַרְיֶה יְהוּדָה כְּמֶלֶךְ תִּמְצָאֶנּוּ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֶה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ וּלְיִשָּשכָר קָרָא יַעֲקֹב חֲמוֹר גָרֶם צִוָהוּ: הַט שֶׁכֶם וְסִבְלוֹת אָחֶיךָ הֲרֵם וְהָרַץ שֶׁשַׂם כֹּל דֶּרֶךְ בְּפָנָיו פְּתוּחָה נַפְתָלִי הַמְכֻנֶּה בַהֲדָרוֹ אַיָּלָה שְלֻחָה וּבִנְיָמִין בַּבֹּקֶר מְתוּאָר זְאֵב יִטְרָף וּבָעֶרֶב יֹאכַל וִיחַלֵּק שָלָלֹ שֶצַּד וְאָסַף וְדָן דִמָּה לְנָחָשׁ עֲלֵי דֶּרֶךְ לִא יָנוּס וְכִשְפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁך עִקְבּי סוּס בֶּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּרְכוֹ, שִבְחוֹ וְהִלְּלוֹ וּבְעֵינֵי יַעֲקֹב בְכוֹר שׁוֹר יוֹסֵף הָדָר לוֹ (דברים לג/יז) אָכֵן נִתָּן לְהַדְמוֹת אֲנָשִׁים לְחַיּוֹת ולהִתְנָהֵג כְּאָדָם וְלָתֵת לָחַיּוֹת לִחְיוֹת. שִׁמְעוֹן לְוִי אָשֶר וּזְבוּלוּן לֹא זָנַח בֶּרְכַם וְגָם הוֹכִיחַם וְעָלֵיהם לֹא פַָּסח הִגַּעְנוּ לַגְמָר אַךְ הַסִּפּוּר לֹא נִגְמַר מְעַתָּה מַתְחִיל לְהִתְקַיֵּם כֹל שֶׁנֶּאֱמַר זֶה הוּא הַסִּפּוּר בְּקִצּוּר וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ נֵכָר וְהָעֶצֶב עַל פָּנָיו נִכַּר בְּרֶדְתּוֹ לְמִצְרָיִם לָגוּר אַחֲרֵי פַּת-לֶחֶם לָתוּר נָטַשׁ אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ וְהַפָּמַלְיָה לָקַח אִתּוֹ יָרַד בִּכְדֵּי מָהֶר לָשׁוֹּב אַךְ טָעֹה טָעָה בַּחִשּׁוּב כִּי מֶשֶׁךְ הַזְמָן שֶׁנִמְנָה הָיָה אַרְבַע מֶאוֹת שָׁנָה וְהִמְחִישׁ הַכְלָל הַיָּדוּעַ שֶׁכֹּל זְמַנִּי רַב מֵקָבוּעַ לְפִיכַךְ יַעֲקֹב אֶת יוֹסֵף הִשְׁבִּיעַ אַל תַּשְאִירֵנִו בְּמִצְרַיִם אָעִיד בְּךָ אֶרֶץ וְשָׁמַיִם רַק דָּבָר אֶחַד אַיָּחֶלָה קָבְרֶנִי בִּמְעֲרַת הַמַּכְפְּלָה כִּי הַנּוֹטֵשׁ אֶרֶץ וּמְוַתֵּר עַל חֶטְאוֹ דָּבָר לֹא יֶכַפֵּר גַּם יוֹסֵף הִשְׁבִיעַ אֶחָיו שֶיִּקְבְּרוּהוּ בְּאֶרֶץ אֲבוֹתָיו עַד כָּאן הַפְּרָשָה וְהַמַסָּה: זֶה קָרָה וְהָעָם בַּסֶּבֶל ובָעִנּוּיִים הִתְנַסָה אַזְהָרָה נִתֶּנֶה מִכֹּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה לִנְהוֹג כְּיַעֲקֹב וּכְמֹשֶׁה בְּסִיּוּם הַסִּפּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה שֶׁסְִימוּ דַבֵּר בִּבְרָכָה בְּתוֹסֶפֶת דִּבְרֵי תּוֹכֵחָה לֹא הִבְלִיגוּ עַל מַעֲשֶׂה וְהוֹכִיחוּ אֶת הָעוֹשֶׂה הִזְהִירוּ מֵרֶפֶש וּמִסְחִי כָּךְ עָשָׂה יַעֲקֹב בְּוַיְּחִי אִם נַקִּישׁ לָאַקְטוּאַלְיָה זֶה קוֹרֶה יוֹמָם וָלַיְלָה זֶה חוֹזֵר שׁוּב מִדֵּי פַּעַם וְזֶה חוֹרֶה וּמְעוֹרֵר זַעַם שִׂנְאַת אָחִים הֵבִיאָה חָרְבָּן זֶה קָרָה אָז וְקוֹרֶה כֹּל הַזְמָן כְּמוֹ קַמְצָא וּבַר קַמְצָאה שִׂנְאָה רַבָּה עֲדַיִן תִּמְצָא שׁוֹכְחִים שֶׁיָּמֵינוּ קְצָרִים וּמַעֲשֶינוּ יִשַּאֲרוּ לַאֲחֶרִים לַשָׁוְא נִיצוֹר מַצָּה וָרִיב לַשַּׁוְא אֶת בֵיתֶנוּ נַחֲרִיב לְהָסִיר סִיבִים וְסִיגִים וְלָשִים לְפִינוּ סְיָגִים נֹאמַר לָאִישׁ שֶׁהָעַם הוֹעִיד לְמַנְהִיג בִּנְשִׂיאַת תַּפְקִיד לִנְהוֹג בְנֶאֱמָנוּת וּלְהַקְפִיד כִּי מְעִילָה בָּאֵמוּן חֲמוּרָה וּבְהַכָּאָה עַל חֶטְא אֵין כַּפָּרָה לוּ יְהִי שֶׁמַּנְהִיגֶנוּ יַפְנִימו וְאֶת הַכְּפָפָה הֶזאת יָרִימוּ אָזָי אוֹר לַגּוֹיִים נִהְיֶה זֶה יִתָּכֵן ואִם נְתַקֵּן דַּרְכֶּנוֹ הַמִּקְדָּשׁ יְכוֹנֵן בְּעֶזְרַת הַשֵּם אָמֵן.