סרט כחול, מעט מבולבל

בועז מושקוביץ סרט כחול, מעט מבולבל הגלישה שלא כדרך הטבע מתיאורית "שטחים-תמורת" לתמיכה בתוכנית להחריב את ההתיישבות היהודית ממחישה את בהלת הקריסה של התורות השלומניקיות המסורתיות א בחניון רכב ירושלמי, בין עשרות סרטים בצבע כתום זוהר, עמדה מכונית, שעל האנטנה שלה היה קשור סרט כחול. ראיתי, שלא מדובר בפיסת בד אקראית, שנתפסה בנסיעה אלא בסרט קשור בכוונה ובקפידה; הדבר עורר את סקרנותי. אם מדובר באיזשהו מסר לסביבה, בעליו חייב לדעת מה משמעות המושג "סרט כחול" בעגה הישראלית, למה הוא קושר אותו על האנטנה? מבטי סרק את שאר חלקי המכונית עד שנמצא המפתח לפתרון החידה: מלבד הסרט על האנטנה, על השמשה האחורית היה מודבק סטיקר "הצילו את השלום!" כלומר, בסך הכול מדובר בעוד "שלומניק" מהזן הישן והמוכר, שהתבלבל בין התוכניות "שטחים-תמורת" הישנות לבין היפוכן הגמור, "ההינתקות". את הסרט בצבע כחול עמוק הוא קשר כנגד הסרטים הכתומים שלנו. האבולוציה, שעבר המחנה השלומניקי הישראלי בעשרים או שלושים השנים האחרונות בנוגע לתוכניות לממש את חזונו, יכולה לשמש חומר מחקר מרתק לחוקרי מדיניות ואנתרופולוגיה. בראשית היה "פשרה טריטוריאלית תמורת שלום אמת". על-מנת לשוות לסיסמה השדופה זו מראה חגיגי יותר, אף עם ניחוח ארמי, המציאו את הביטוי "שלום בר-קיימא". כל התיאוריה הזו התפתחה בשליפות של סיסמאות, כאילו מדובר בתכנון מסע פרסום לעוד אבקת כביסה ולא בגורל האומה, שאלפיים שנה חלמה לחזור לארצה, סבלה מרדיפות ומעשי טבח וסוף-כל-סוף זכתה להקים את מדינתה... מה הן דרכי הקיום של המדינות הרודניות בכלל ואלה של המזרח התיכון בפרט? מה יחסן אל המדינה בעלת שלטון נבחר, שצצה לפתע בקורבן? מה הן הסיבות האמיתיות למלחמה, מעבר להכרזות הפומביות? מה הוא "שלום בר-קיימא"? מהן הקריטריונים לזיהוי "שלום" כזה מראש, לפני חתימות, נאומים ונסיגות? בגלל שאלות טורדניות כאלה, כבר אז העונש היה שריפה על מוקד האינקוויזיציה בעוון הכפירה בעיקר והבגידה במלכות: "מה, אתם נגד השלום?" ב החלוקה הפוליטית של החברה הישראלית לשוחרי "השלום" לבין שוחרי "השטחים" מעולם לא שיקפה בחינה מושכלת של האופציות האמיתיות העומדות לבחירתנו אלא אך ורק את נטיות הלב של האזרחים בדיון הפנימי, המתחיל והנגמר בתוך החברה. השמאל מעולם לא הציג ראיות מוצקות למעשיוּת תוכניותיו, כוחם בא להם מתוך הטענה, שהם הבחורים הטובים, היפים ושוחרי טוב, לכן כל מה שהם אומרים – אמת ויציב. היו תוכניות חלוקה אזוטריות, כמו "תוכנית אלון". הייתה התנגדות עזה לעליית הכוחות הפוליטיים היריבים למפא"י על גלגוליה והיו עיקומי אף והיעלבויות קשות בכל פעם, שהם הוחשדו בכוונה לסגת לקוי 67' ולחלק את ירושלים. בבחירות 88' פנה בנימין בגין לשמעון פרס בהתייחסות לנסיגה לקוי' 67': "אתה לא תרצה את זה, אבל אתה תובל לזה". מחנה "הבחורים הטובים" התעלם מדבריהם של "הבחורים הרעים", אך כעבור מספר שנים מועט, שמעון פרס היה כבר לא מובל אלא מוביל את הנסיגה. קווי "הפשרה הטריטוריאלית" נסוגו אט-אט וציבור התומכים של "השלום" הקפיד לסגת עם הקווים, באותם צעדים, על-פי הנחיית המנהיגים. לאחר הסכמי אוסלו אמר יצחק רבין: "מדינה פלשתינית? – אני לא בעד הדבר הזה". האשליה, שאנחנו בדרך לפשרה "היסטורית" הושרתה מהמנהיגות המושחתת של מפא"י (סליחה, אני לא חייב כל פעם ללמוד את השם החדש שלהם) אל ציבור האוהדים, ששתה את מי המנהיגות בשקיקה. האירועים של השנים האחרונות ממחישות גם את העדר האפשרות להידברות בין השמאל לבין הימין בישראל: מדובר לא רק בהבדלי אמונה וערכים אלא בהבדל מהותי של המתודולוגיה של גיבוש הדעה. הימין תמך באריאל שרון לאורך עשורים, אך ברגע, שפעל שרון כסוכן שתול של השמאל – מטפל בו הימין בכל חומרת זעמו של הציבור המרומה. לא משנה כמה פעמים רומה ציבור השמאל בידי מנהיגיו – הוא תומך בהם כמעט באותה התלהבות, בה "השומרים האדומים" תמכו במאו-צה-דוהג. אותה המתודולוגיה השגויה של גיבוש הדעות, שהובילה אותם לתמיכה בפארסת "אוסלו" משמשת אותם היום כדי לתמוך בסיסמה החדשה. ג הצטברו ברשותנו מספיק נתונים כדי להסיק, שללא הוראות מפורשות מקהיר, רש"פ לא הייתה מפעילה טרור נגד ישראל, כלומר מצרים היא זו, שמנהלת את המלחמה "בעצימות נמוכה" נגד ישראל, למען האינטרסים השלטוניים של הנשיא מובראכ – מה שלא מפריע לאף אחד להציג את "הסכם השלום" עם מצרים על בסיס שטחים-תמורתי כהוכחה להצלחת הדרך. אין קריטריונים, אין מדיניות, אין סיעור מוחות – יש רק סיסמאות. העדר מדיניות – זו הכותרת האולטימטיבית של מלחמתנו הכושלת בדרום לבנון. שנים ישב צה"ל בלבנון, החיילים היו נהרגים והממשלה חיכתה להסדר שלום עם סוריה, שבמהלכו נוכל לצאת משם. כאשר אסד-האב גמר לצחוק, הוא חזר לעיין ברשימות האספקה לחיזבאללה ולו"ז ירי הטילים. הוא ידע טוב מאד איך בנוי המזרח התיכון ולו בלבנון הייתה מדיניות. אומרים, שכתוצאה של בריחת ישראל מלבנון, חיזבאללה מעורב יותר בטרור ביש"ע. אני לא לגמרי בטוח, שזה נכון, אני נוטה להאמין, שזה היה קורה בכל מקרה. הבעיה היא אחרת: המחשנו את שחייתנו כגורים סומים במים העכורים של המזרח התיכון. אחרי מנחם בגין כבר אף אחד לא היה מעלה על דעתו לחתום איתנו על צעטעלע כלשהו ללא קבלת כל גרגר. היום כבר אף אחד לא אפילו יחתום איתנו על צעטעלע. ד נכון, כשמשתנים התנאים, לעתים יש לשנות את התיאוריה ואת התוכניות, אך היכן הביסוס התיאורטי, היכן עבודת מטה, היכן החשיבה האנליטית של צוותי מומחים? ההחלטה להחריב את ההתיישבות באה בשליפה והתקבלה על-ידי ציבור האוהדים באותה שליפה, בה הוחלט עליה. השמאל אינו מסוגל לסלוח לימין, שהתחזיות השחורות שלו משנת 93' התאמתו, הוא חייב היה למצוא דרך חדשה לפגוע ביריב הפוליטי השנוא. ל"הינתקות" והסכמי אוסלו ישנו בסיס משותף: שני המעשים האלה אף לא נועדו להביא תועלת כלשהי למדינת ישראל אלא לפגוע פוליטית בימין ולהחזיר את השלטון לידי המשאל – יהיה המחיר כפי שיהיה. לאחר שדרוקר ושלח הטילו את פצצת "הבומרנג", באה גל הפרסומים הנועד להכחיש את צמיחת התוכנית מהתיקים הפליליים של שרון. אני נוטה להסכים עמם ברמת העיקרון: הפרשיות של משפחת שרון הינם המסילה, שעליה נוסעת התוכנית, אבל מקורה – במצוקה אישית של אנשים רבים מאד, לא רק של שרון. כל מי שהגן על דרך הפנטזיות של "שלום-תמורת", באופן פרטי, על דפי העיתונים, על גלי האתר, מעל דוכן הנאומים בכנסת או תחת הגלימה המשפטית – חייב היה להצדיק את עצמו ולהבטיח את המשך הקריירה. ההבטחה לספק "שלום בר-קיימא" בתמורה לפשרה טריטוריאלית הייתה הבטחת סרק, ההבטחות שלהם דהיום הן הבטחות סרק במידה לא פחותה, אך מה עוד נשאר להם לעשות? הם אוחזים בכוח פוליטי מספיק כדי לבטל את תוצאות הבחירות ולעשות במדינה כבאחוזתם הפרטית. כשהמדינה כולה תשלם את המחיר – שוב, בדרך הישנה והמוכרת, יאשימו את הימין וימציאו תוכנית חדשה להמשך האחיזה בשלטון. יש להם תקווה מוצדקת, שציבור תומכיהם, שהתרגל לא להשתמש בכישוריו המקצועיים היום-יומיים להפעיל חשיבה אנליטית כשמדובר בגורל אומתם ומדינתם – יחיה באותה סביבה מושגית מעורפלת ודביקה, שהוא צמח בה, יתאים את דעותיו אל דעות המנהיגים, בצייתנות של עבד מרצון יאשים את "האחרים" בחרחור מלחמה וצביעות ועדיין ישא בכבישים את הסרטים הכחולים ומדבקות "הצילו!"