עיקר היחסים המשפטיים בין בני זוג יהודים, שנישאו זה לזו כדת משה וישראל, מבוססים ומוסדרים על המוסד המשפטי של הכתובה. כידוע, עד השתרשותו של חרם דרבנו גרשום, תחילה בקהילות אשכנז ומאוחר יותר גם בקהילות ספרד, הגירושין היו תלויים ברצונו של הבעל בלבד. לפיכך, ובנוסף לצורך בהסדרת היחסים הממוניים בין בני זוג, הרי שעל-פי המשפט העברי, מטרתה העיקרית של הכתובה היא למנוע מהבעל לגרש את אשתו באופן שרירותי. כך מצאנו בתלמוד הבבלי במסכת כתובות יא, א: "כתובה - היינו טעמא, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". ובלשונו של הרמב"ם בהלכות אישות פ"י ה"ז: "וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה".
יוער, כי עם השתרשותו של חרם דרבנו גרשום, כאמור, התעוררה השאלה האם יש מקום עדיין למוסד הכתובה, שכן הגירושין מעתה תלויים אף ברצונה של האשה ואינם עוד מהחלטותיו הבלעדיות של הבעל. קולמוסים רבים נשברו, באשר לשאלת הצורך בכתובה משהתבטל הטעם להיווצרותה, ברם, אין עניינו של מאמר זה לדון בשאלה זו. הלכה למעשה הכתובה נוהגת עד היום.
הלכה פסוקה במשפט העברי היא, כי אישה זכאית לכתובתה בפקיעת הנישואין באחד משני מקרים: בעת הגירושין [המדובר בגירושין שהם רצונו של הבעל ושאינם מבוססים על עילת גירושין, שכן יש מקרים בהם אישה תאבד את זכותה לכתובה בעת הגירושין] או בעת מות הבעל.
מלבד הזכויות הממוניות, אותן גובה האישה מכוח הכתובה, אין היא זכאית לממון נוסף. כיום, על-פי החוק במדינת ישראל הדברים שונים באופן מהותי. סע' 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973, מעניק לאישה בעת פקיעת הנישואין, מחצית משווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט הנכסים המוגדרים בסע' 5(א) 3-1.
שינוי זה הינו מהותי, שכן על-פי המשפט העברי נכסים שרכשה אישה בתקופת נישואיה, שייכים לבעלה. ובלשון התלמוד במסכת גיטין עז, א: "מה שקנתה אישה קנה בעלה"! כיום, לאור החוק הנוהג במדינת ישראל, ייתכנו מקרים בהם אישה לא תקבל רק מחצית מהרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים עם בעלה, אלא גם את כתובתה. כך למשל, במקרה בו הוגשה תביעה רכושית בבית המשפט לענייני משפחה מחד, ותביעה לכתובה בבית הדין הרבני מאידך.
נמצאנו למדים אפוא, שאם מטרת הכתובה הייתה בכדי למנוע את גירושי האישה באופן שרירותי, כמו גם, להסדיר את עתידה הכלכלי, הרי שכיום, הלכה למעשה, אף לא אחת ממטרות אלו קיימת: הגירושין תלויים גם ברצונה; החוק מסדיר את ענייניה הממוניים. לעניות דעתי, יש במצב האבסורדי הזה, בכדי להשריש ולהחמיר את תופעת מעוכבות ומעוכבי הגט בישראל.
כיום, המקרה הבא הנו מהשכיחים במדינת ישראל: בין בני זוג יהודים [שנישאו זה לזה כדת משה וישראל בלבד. יהודים שנישאו בנישואין אזרחיים שאלת הכתובה כלל לא קמה, שכן לא מתקיים הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה כיוון שהנישואין תקפים מספק בלבד] נגלע סכסוך (שאינו מהווה עילה לגירושין על-פי הדין העברי), שבגינו מסכימים הצדדים להתגרש, אולם, אין ביניהם הסכמה בשאר העניינים, כגון: מזונות הילדים; חלוקת רכוש וכיו"ב. הצדדים פונים לעורכי דין. האישה מגישה, בין היתר, תביעה רכושית בבית המשפט לענייני משפחה. הבעל מצידו, מגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני.
האשה, בעצת עורך דינה, ולתדהמת הבעל, מודיעה בבית הדין שאין היא חפצה בגירושין. בית הדין מבחינתו, ומכיוון שאין לבעל עילת גירושין כדין, מחייב את הבעל בתשלום הכתובה או בחלקה. הבעל ההמום, שעתה בית המשפט לענייני משפחה פסק לאשתו מחצית מכל הזכויות שנרכשו במהלך חייהם המשותפים, נאלץ לשלם לה סכום נוסף - סכום אשר יקוזז מחלקו. במצב זה, ובצדק, מסרב הבעל לתת גט. למעשה, כך מונצח מצב בלתי רצוי בו הצדדים נשארים נשואים זה לזו וההשלכות ידועות.
לפיכך, ומשהתבטלו הטעמים להיווצרות מוסד הכתובה, יש לעניות דעתי לבטלה. בינתיים, על בית הדין הרבני להחיל את עקרון תום-הלב, טרם יחייב בעל בכתובת אשתו. עיקרון תום-הלב, הפך לעיקרון התנהגות, המבטא מדיניות משפטית בישראל בכל התחומים.
יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא ברק(כתוארו אז), בע"א 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד לה (1) 828, בעמ' 835:
המטען הערכי, הניתן ליושר, אמון והגינות ... נקבע על-ידי סטנדרטים הערכיים הראויים של החברה הישראלית, כפי שבית המשפט מבין אותם מעת לעת. מכאן התפקיד הנכבד, המוטל על הרשות השופטת, החייבת מחד-גיסא לגבש את הסטנדרטים של התנהגות בתום- לב, והצריכה מאידך-גיסא להפעילם מדי פעם, על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה".
על דברים אלו חזר הנשיא ברק, במשנה תוקף, ברע"א 6339/97 רוקר ואח' נ' סלומון ואח', פ"ד נה (1) 199, עמ' 275:
תום-הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) ... הוא עיקרון מלכותי. הוא חל בגדריו של כל דין. מצודתו פרושה ... על כלל המערכת המשפטית בישראל. עיקרון תום-הלב אינו מוגבל לחוזים או לחיובים. זהו עיקרון יסוד החולש על כל תחומי המשפט ...
בית הדין הרבני חייב להפעיל שיקול דעת מרבי, בבואו לפסוק כתובה לאישה. די בכך, שהאישה קיבלה מחצית מהזכויות שנצברו במהלך חיי הנישואין. בכך, ייעל בית הדין את הליך הגירושין בין הצדדים וימנע סחבת שכל מטרתה לסחוט ויתורים כלכליים מהבעל.