אמרו רבותינו "אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכול לעמוד בה". מה ההצדקה לאמץ גישה זו שמלפני אלפי שנים? הרי במשך השנים הללו קמו שליטים, גזרו גזירות שנדמה היה שהציבור לא היה יכול כביכול לעמוד בהן, ועמד בהן. ואם לא כולו, אזי מקצתו. הגזירות, מכל מקום נגזרו ולא הועילה התנגדות רוב הציבור. מתנגדים נחושים נתלו בכיכר העיר, נסקלו, הועלו על המוקד או הושלכו לבור. הגזירות קוימו ככתבן וכלשונן.
מה עמד מאחורי אמרת חכמינו זיכרונם לברכה? אם באו להגן על הרוב, מדוע הם עצמם גזרו ש"אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"? כלומר, יש להעדיף שליט מושחת על פני הגון, והרי זה לבדו מבטיח סיכוי לא קטן של שלטון מושחת. ואם באים אותם חכמים זיכרונם לברכה להגן על השליט, מדוע להגביל את סמכותו לעשות ככל העולה על רוחו? בשביל מה הוא שליט? בשביל שרוב ציבור יגיד לו מה לעשות? ואם הוא חושב אחרת?
התשובה היא פשוטה בתכלית. בשביל שהשליט יוכל לעשות ככל העולה על רוחו, חייבים לעמוד לרשותו אמצעי אכיפה חמורים שיאכפו אותם נאמנים ללא סייג. אם אין אמצעים כאלה ואין נאמנים ללא סייג, יש בכוחו של רוב הציבור לשבש את מהלכי הגזירות ולבטלן מכל וכל! ולא זו אף זו, אותו ציבור יכול להרחיק את השליט ואף להגלותו הרחק ממוקדי כוחות השליטה. לפיכך, שליט חכם צריך לחשוב טוב טוב אם הוא אכן יכול לגזור גזירות, ויותר מכך אם יש בכוחו להוציאן מן הכוח שלו אל הפועל.
במשטר דמוקרטי כמו שלנו, ראינו כבר שאין שום משמעות ל"רוב ציבור". רוב הציבור יכול להצביע בבחירות דמוקרטיות בעד מצע מפלגתי מסוים ולקבל את היפוכו. בעל כורחו! לפיכך אותו "רוב ציבור" שלא קיבל את מבוקשו בדרך דמוקרטית שעוותה, יתור אחר דרכים חלופיות שיגשימו את מאוויו. מה גם שאין בכוחו של השליט להשליט את כל רצונו, והימים שנוקפים הולכים ונוגסים מהלגיטימיות של שלטונו.
הרבב, בלשון המעטה, שדבק בכשרות שלטונו של אריאל שרון, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספרם של עפר שלח ורביב דרוקר "בומרנג", נגס "ביס" רציני נוסף בסמכות ראש הממשלה. כל שנותר לו עתה הוא להסתמך על קולותיהם של החמאס, הג'יהאד וחיזבאללה. הם בעד הינתקות מוחלטת!
