השבוע לפני 81 שנים, ב-2 במאי 1921, נרצחו הסופר יוסף חיים ברנר ו-46 יהודים נוספים במסגרת מה שלימים כונה מהומות/פרעות/מאורעות/אינתיפאדה. שנה לפני כן נפלו יוסף טרומפלדור ו-7 חבריו על הגנת ההתנחלות הפוליטית תל-חי.
לפני 81 שנים מדינת ישראל טרם קמה, ובעיית "השטחים הכבושים" כעילה למאבק הערבי בהתיישבות הציונית אף היא טרם נוצרה. ואף-על-פי-כן, אופי המאבק וטיב הפתרונות שהוצעו היו דומים; ללמדך ששורש המאבק הוא עתיק יומין, ואת הפתרון יש לחפש בכיוון שונה לחלוטין, אם בכלל קיים פתרון.
עיון באנציקלופדיה העברית (כרך ו', עמוד 534) מלמד: "לאחר שנערכו ב-1921 התנפלויות חדשות של הערבים על היהודים ביפו, בפתח-תקוה ובמושבות אחרות, שבהן נהרגו 47 יהודים (ביניהם הסופר יוסף חיים ברנר) ונפצעו 146, הודיע [הנציב העליון] סמואל מתחילה על הפסקה זמנית של העלייה, ואחר-כך על הגבלתה בהתאם 'למספר ולאינטרסים של האוכלוסיה הקיימת' ובהתאם 'לכוח הקליטה' של הארץ". הנוסח הוא גירסת 1921 של הדרישה ב-2001 להגביל את הבנייה בהתנחלויות לצורכי הגידול הטבעי בלבד, או להקפיאה לחלוטין, כדמי חסות תמורת הפסקת הטרור. אליבא דיוסי שריד, ההתנחלות היא סוג של טרור ואלימות, כלומר דין אחד לרוצח ולנרצח, לטרור ולקורבנותיו.
על-אף לקחי העבר הרחוק והקרוב, יוסי ביילין, אדריכל אסון אוסלו, שאיננו שר ואיננו ח"כ חסין, מנהל מדיניות חוץ פרטית, תוך התעלמות מתוצאות הבחירות שפסלו מכל וכל את מדיניותו המסוכנת, ותוך הפרת ההוראות האוסרות על אזרחי ישראל להיכנס לשטחי A. יחד עם היוסי האחרים (שריד/כ"ץ/...) מהשמאל הקיצוני הוא ממשיך את החיזור אחרי רב-המחבלים ערפאת ואת החתרנות לעבר "השלום" השיקרי שלו, תוך חבלה במאמץ המלחמה של ישראל מול אותו מחבל.
אגב, בהקשר זה היועץ המשפטי שותק, והתקשורת נותנת במה. במדינת חוק מתוקנת היה אדם כמו יוסי ביילין מועמד לדין על-פי חוק לעשיית דין באש"ף ובעוזריו. במדינה הפוסט-אוסלואית והפוסט-ציונית הוא זכה לשמש כשר משפטים.
עיון במאמרים שפרסם ביילין מצביע שהאיש לא למד דבר מהתנפצותה הבלתי-מפתיעה של מדיניותו: שוב ההסתה כאילו מלחמת אוסלו החלה "בעקבות ביקור שרון בהר הבית", בשעה שקורבנותיה הראשונים נפלו עוד קודם לכן; שוב הצגת מאבק הקיום של ישראל כ"מאבק של יחסי ציבור" ודרישה "להמשיך בתהליך המדיני", למרות כישלונו; שוב הנימוק הקשור ביכולת "לחיות חיים נורמליים", תוך התעלמות מכך שעם נורמלי אינו מוותר על ארצו תמורת "שלום" או אפילו שלום; שוב הטענה שישראל "איננה עדיין מקלט בטוח ליהודים", כאשר הוא עצמו תרם תרומה מכרעת ליצירת מציאות זו; שוב האשליה כאילו אויבינו "רוצים בשלום ומוכנים גם לשלם מחיר כדי להשיגו", בשעה שרק ישראל נתבעת לשלם מחיר ולמרות זאת מוקעת כמי שאינה רוצה שלום; שוב הדרישה לעקור התנחלויות, שאיננה אלא טרנספר של יהודים בארצם; שוב הפניית האצבע ל"מימוש ההסכמים שנחתמו בין הצדדים ולא בוצעו", כשהכוונה רק לסעיפים שלא בוצעו על-ידי ישראל; שוב האמירה ש"השכנים הללו אינם הבחירה הראשונה שלנו". בחירות 2001 הוכיחו שגם ביילין ומדיניותו אינם הבחירה הראשונה שלנו.
רצח יוסף חיים ברנר, בדיוק לפני 81 שנה, אבל על-רקע דומה של מאבק נגד זכות השיבה של יהודים לארצם, אמור לשמש תמרור אזהרה מפני תרגיליהם המסוכנים של היוסי בני זמננו.
_____________________
ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
