בפסק הדין בעניין בנק לאומי לישראל (ע"א 260/60), חזר בית המשפט על כלל משפטי שאומץ על-ידי בית המשפט בפסק הדין בעניין לוינסון (ע"א 463/61), מתוך הפסיקה האנגלית לעניין מס הבולים. המדובר בכלל המוכר בשם עקרון העיקר והטפל.
על-פי עקרון זה, לא בכל מקרה בו מסמך אחד מכיל מספר עניינים, יבוייל כל עניין בנפרד. במקרים בהם קיים עניין עיקרי ואילו העניין השני, הינו טפל לו; לא תקום חובה לבייל את העניין המשני - הטפל.
בית המשפט קבע כי את "עניינו" (העיקרי) של המסמך יש לראות ולהגדיר על-פי תכליתו ומטרתו העיקרית. כל דבר טפל או נגרר למטרה ותכלית עיקריים אלו נחשב כחלק מאותו "עניין עיקרי" לכן אין לראות בו עניין נפרד ומכאן שאין לביילו כמסמך נפרד. לדוגמא בפסק הדין בעניין שפיגלמן (המ' 659/61) קבע בית המשפט כי חוזה השכרה במסגרתו נקבעה סנקציה של פיצויים בגין הפרת ההסכם אינו מצריך ביול נפרד של תמורת הסנקציה היות והמדובר בעניין הטפל לעניין העיקרי, הוא הסכם ההשכרה עצמו.
יוצא אפוא שבמקום בו הדבר אפשרי מומלץ לנסח את מסמכי העסקה, פעמים אפילו כמסמך אחד כך שניתן יהיה להציג חלק מאותם עניינים כטפלים לעניין העיקרי וכך להימנע מהצורך בביולם. יחד עם זאת יצוין, כי קשה לחזות במדויק מה תהא פסיקת בית המשפט בכל מקרה בו ידון כאשר תעמוד בפניו השאלה האם מדובר בשני עניינים עיקריים, או בעניין עיקרי ועניין הטפל לו.
