יש שאלות שנמנעים לשאול, אבל יש שאלות שהגיע הזמן להניח על השולחן ולחפש עליהן תשובות. תשובות ולא אשמים! האמת במקרה זה מעלה על נס את הנשארים בירושלים במהלך המלחמה. הם אלה אשר הגישו את העיר על "מגש של כסף" בסוף המלחמה,ודוד בן-גוריון הגישה לעם היהודי כולו.
החלטת "החלוקה" של האו"ם מיום 29.11.1947 והתפרעות ערבים, במרכז המסחרי בממילא ביום שאחרי, סימנו זליגה הולכת וגוברת של יהודים מירושלים לשפלה. הראשונים לרדת היו יו"ר הנהלת הסוכנות, דוד בן-גוריון, ואנשי לשכתו ב-9.12.1947. היה זה מעבר רשמי ומסודר אשר הסבר בעתידה הבינלאומי של העיר ובמצב הצבאי בה. שני אירועים אלימים הביאו להגברת הנטישה: פיצוץ שלוש משאיות חומר נפץ, בהנחיה בריטית, בלב מרכז העסקים של העיר-רחוב בן-יהודה ב-22.2.1948, היה האירוע הראשון.
ב-11.3.1948 התפוצצה מכונית תופת בחצר "המוסדות הלאומיים" ברחביה. 64 איש נקטלו בשני האירועים ו-133 נפצעו. הלב העסקי והריאות הציוניות נפגעו קשות!
ראוי לזכור כי בחדשים אלו הכביש לתל אביב עדיין פתוח, מאחר והבריטים זקוקים לעורק זה. היוצאים את העיר נמנו על נפגעי שני האירועים: בעלי העסקים ואנשי הסוכנות.
בחודש מרס 1948 החריף המצור על העיר, שיטת השיירות נכשלה, וכאשר לא מגיעות שיירות לעיר נפגעת גם היכולת לצאת ממנה לשפלה. הצלחתו הזמנית של מבצע "נחשון" בראשית אפריל, מאפשרת זליגה נוספת לת"א. ההכרזה על הקמת המדינה ב-14.5.1948, ההפגזות הכבדות של הלגיון הירדני לאחר מכן, וניתוק העיר מהשפלה בלטרון, הותירו לנשארים בעיר את ברירת ההגירה מהשכונות הצפוניות, שנפגעו קשה, לחלקי העיר האחרים. הדרך היחידה וליחידי סגולה לצאת היתה דרך האויר.
"ההפוגה הראשונה" ב-11.6.1948 הביאה לחידוש התחבורה לשפלה. מחסומים שהקימו אנשי "משמר העם" מנעו יציאה בלתי מבוקרת מן העיר. מי שהיה בעל קשרים או בעל אמצעים השיג אישור לצאת. עניי העיר, פליטיה היהודים, המשיכו להגר בין שכונותיה והתיישבו בבתים שנטשו ערביי העיר.
לקראת סוף חודש יוני מדווח בן-גוריון על "פסיכוזה המונית לברוח", ב"ג מאשר-מזמין 150 איש, עובדי ממשלה, לרדת לשפלה!
לאחר שההפוגה השניה נכנסה לתוקף ב-18.7.1948, התייצבו קווי הלחימה. אט אט נמוג עשן המלחמה והתבררה העובדה הכואבת: השליש החזק, הציוני, נטש את העיר במהלך המלחמה! נותרו בה למעשה: יהודיה העניים-המזרחיים ויהודיה החרדים, אשר חלקם אנטי-ציוניים.
מנהיג ציוני אחד, מן השורה הראשונה, סירב לעזוב ואפילו התריס כנגד חבריו שנטשו את העיר: יצחק בן-צבי.
מי שלא ברח - ניצח!!! מי שלמעשה הגיש לבן-גוריון ולמדינת ישראל את ירושלים הם לא "הארזים"!, אלא דווקא האזובים שנצמדו בכח לקירות "הבית", שמרו בסופו של דבר על מאזן חיובי בהגירה מהעיר - ביחס לכמות הערבים שהיגרו.
