"על כף המאזניים מונחת חירותם הלאומית והאישית של הפלשתינים, והם... מעדיפים להיכלל בתחומי ישראל". על הסתירה הזו, לכאורה, תוהה דן מרגלית ("סרבני ההפרדה והגדר", מעריב 12.7.05), בסארקאזם: "כל כך טוב אתנו"?
מאחורי התהייה הזו מונח ליקוי בסיסי בהבנת עובדות היסוד של הסכסוך. היה לה מקום לו היו ה"פלשתינים" בהם מדובר חברה אזרחית המחליטה בתהליך דמוקרטי בעניין האינטרסים האמיתיים של חבריה. הצרה היא שמדובר באוכלוסיה נפחדת הנתונה (באשמתם הבלבדית של תומכי אוסלו, כולל מרגלית) למרותו של קרטל רצח בינלאומי: ההחלטה היחידה המתקבלת על-ידי האוכלוסיה הזו באופן כאילו-דמוקרטי היא בחירת אותו אחד מבין 3 רוצחים שישלוט בה, והמכנה המשותף לאינטרס האישי של ה-3 הוא מה שהכותב מזהה, בטעות, כ"עמדת הפלשתינים".
בין האינטרס המשותף הזה לבין הכללת מקסימום פלשתינים בשטחים ריבוניים של ישראל לא רק שאין סתירה, אלא קיימת השלמה מלאה. כל מומחה לטרור ולגרילה יודע שאין להם סיכוי ללא תמיכה עממית, ולו פסיבית, במדינה שמתוכה וכנגדה הם פועלים, ומי שעוד היה זקוק לאישוש התיאוריה הזו קיבל אותו השבוע בלונדון. האינטרס של מנהיגי הטרור הפלשתיני מאבו-מאזן וצפונה הוא מאקסימיזציה של תאי טרור רדומים בתוך גבולות ישראל, ויעברו איפה שיעברו. לכן הם מתנגדים לא רק לגדר בכל תוואי שהוא אלא גם לחילופים של אום אל-פאחם ובקעה אל-ערביה תמורת אריאל ועמנואל, למשל. ובינתיים, למה שלא ייהנו מטוב הארץ? רוצחים אקטיביים כתומכים פאסיביים מקבלים לא רק ביטוח לאומי וטיפת חלב אלא גם זכות להיות מיוצגים על חשבוננו בפרלמנט שלנו על-ידי ח"כים כבשארה, כטיבי וכדהאמשה.
עובדת יסוד שנייה ממנה מתעלם הכותב היא ההקבלה בין האופן שבו פועל הצד הערבי בסכסוך לבין עולם המוזיקה. הטרוריסטים הם כלי בתזמורת שכרגע מנצח עליה אבו מאזן, ושהרפרטואר והפארטיטורות שלה נכתבים מאז ומתמיד בקהיר. אחרי הקמת הגדר וההינתקות ינוגן הטריו לקאסאם, לפצמ"ר ולהברחות-נשק באשקלון ובכפר סבא. ואם במקרה נצליח איכשהו לשרוד אותו, נקבל סידרה של סולו למתאבד - הפעם מתוצרת בית, כי בינתיים אולי תסתיים הגדר. לצורך זה זקוק אינטרנציונל הרצח קהיר-רמאללה למספר גדול ככל האפשר של פלשתינים בין הירדן לים, וככל שמספר בעלי תעודה כחולה מביניהם יגדל כך ייתיעל רצח היהודים במדינתם.
אגב חלוקת ציון חיובי לפוליטיקאים על-פי תזמון תמיכתם בגדר מעניק מרגלית "לטיפה" תקשורתית למי שהוא מכנה, בגילוי נאות למהדרין, "חברי אולמרט". בין שמות הפוליטיקאים תומכי הגדר העקביים והוותיקים נפקד מקומו של אחד, כמעט אלמוני, ששמו בנימין נתניהו. ואתמהה: האם בעיני מרגלית "אויב חברי הוא גם אויבי"? וגם אם כן-איפה היושרה?