כאשר מדברים על ישראל אחת האסוציאציות הראשונות שעולות לראשנו היא ביטחון, צה"ל, שב"כ ומוסד.
במהלך השנים האחרונות עולה וחוזרת סוגיית הביטחון חדשות לבקרים. אין זו כבר אותה פרה קדושה של שנות ה-50' וה-60' ואף של שנות ה-70', ונדמה שבתקופה הנוכחית ירד בצורה יחסית קרנה של קונספציית הביטחון הישראלית. התמורות הרבות שחלו בחברה הישראלית, כמו גם חילוקי הדעות האידיאולוגיים, גרמו לרבים לפקפק באמונות בסיסיות ותובנות שהיו רגילים לקבל ללא שאלות. אך נדמה שלמרות כל אלו, טרם נבחנה הסוגיה הרלוונטית: ביטחון – עלות מול תועלת – טרם קם גוף (שאינו צבאי או ממשלתי) שבא לברר את המחיר הכלכלי, תרבותי, חברתי, מוסרי ונפשי של מעל 50 שנות ביטחון.
טרם באו אותם גורמים שבאו לנגח את ההבנה שאנו משקיעים את מיטב בנינו (גיוס חובה), זמננו (3 שנות סדיר 20 שנות מילואים), זכויותינו (תקנות לשעת חירום, גיוס חובה) ובעצם חלק נכבד מחיינו ותרבותנו, אך נראה שהביטחון שאנו מקבלים, בגדר איכותו ונפחו, והיכולת לקיים חיים תקינים, אינה מצדיקה התערבות ואף פגיעה שכזו במהלך חיינו כפרטים וחיינו כחברה.
הסוגיה הזו עולה בתקופה האחרונה בצורה שאינה ניתנת לחילוקי דעות כמעט: איכות חיינו וביטחוננו ירדו פלאים בשנים האחרונות, וזהו סוד גלוי, איבדו את חייהם יותר אזרחים מאנשי ביטחון, הפשיעה מוצאת מקום ניכר בחיינו כמעט באין מפריע, וטיפוסים מפוקפקים מקבלים עמדות בכירות ובעלות שררה.
מאמר זה אינו בא לטעון שאין צורך בגורמי ביטחון או בהתקנת חוקים ותקנות שייקלו על פעילותם. אך נראה כי חופש הפעולה שניתן להם (בעצם על חשבון זכויותינו וערכינו כמדינה) הוא מעל ומעבר אך איכות הביטחון שהם מספקים לנו ראויה לביקורת ובחינה.
נקודות מוצא לבחינת הסוגיה:
ההוצאה על ביטחון 11,040,000,000 דולר (1,844 דולר לנפש) - זהו סכום אדיר ביחס לגודל המדינה ואוכלוסייתה. זהו נטל גדול שראוי לבחינה, כיוון שאיכות הביטחון עומדת על הפרק. חשוב לציין שסכום זה אינו כולל את ההוצאה ברוטו לביטחון (שכוללת חברות אבטחה, בניית גדר ביטחון, חקיקת חוקים רלוונטיים, הפקעת שטחי מדינה לצורכי גורמי הביטחון, תביעות שמוטלות על גורמי הביטחון וכדומה).
לאחרונה עלתה הסוגיה המוסרית והערכית – אין זה סוד שצבא אינו גוף מוסרי בהגדרה (הוא יכול לשאוף להיות כזה הוא יכול לאמץ חוקים מוסריים, אך בבסיסו זהו גוף שמשתמש בכלי משחית ומוצא בהם תועלת לתכליתו) – הניסיונות האחרונים להצגת גוף זה כגוף מוסרי כשלו, כיוון שצבא ומוסר הן כמו שמן ומים, הם רחוקים האחד מהשנים והקשר ביניהם כמעט ואינו קיים. ושוב אני מציין: ייתכן ומטרותיו של הצבא מוסריות בעליל (זכותה וחובתה של מדינה להגן על עצמה, ואף מדובר בזכות גדולה וראויה אך האמצעים בהם משתמש הצבא אינם נכנסים לקטגוריה הקלאסית של מוסר – מה גם שבמקרה של גורמי הביטחון הישראלים הם אף אינם מקיימים במלואם את האמנות עליהן חתומה המדינה ו/או החוק הבינלאומי לו הם אמורים להיות כפופים כצבא במדינה דמוקרטית החברה באו"ם) – מבחינה מוסרית צבא נבחן על-ידי ריסונו ואי שימוש באמצעים שניתנו לו. אך אין זו סוגיה שרלוונטית מבחינה צבאית, כיוון שצבא נבחן על-סמך פעילותו והתוצאות שהוא מפיק.
ראוי לבחון, ואני זורק כאן כפפה גדולה, את ההשפעה החברתית והנפשית של הביטחון או אי הביטחון על חיינו. הרי די ברור שהאזרח הישראלי אינו יכול להתעלם מגורמים אלו על חייו הפרטיים – מדובר בשירות צבאי, בנוכחות צבאית/משטרתית/גורמי אבטחה באזורי בילוי נופש ומסחר, בחקיקה שנויה במחלוקת (תקנות לשעת חירום), בהוצאה כספית (כנאמר לעיל), ביחס בינלאומי ונקיטת עמדה של גורמים בינלאומיים המשפיעים על התיירות - בין אם מחוץ למדינה ובין אם בתוכה ועל ההתנהלות המדינית והכלכלית של המדינה.
שאלה נוספת שראויה להיבחן ולהישאל היא: האם אנו יכולים להתעלם מההשפעה הביטחונית על חיינו? האם לא קיבלנו כבר את הביטחון כחלק מקיומנו? ואני חוזר לעניין האמונות הבסיסיות והקונספצייה שבה אנו שרויים: האם אנו יכולים לשנות את גישתנו ביחס למקומו של הביטחון בחיים שלנו?