כתבתי בעבר כמה רשימות בלתי מחמיאות לערבים ומי שאינו מכיר את הוויית החיים בארץ ישראל יכול להתרשם שהניגודים החברתיים והתרבותיים גדולים מדי בכדי שאפשר יהיה לקיים כאן יחסי שכנות רגילים.
אך כששואלים אותי אם לדעתי יכולים ערבים ויהודים לחיות כשכנים נורמליים אני נזכר בחיפה.
בחיפה היחסים בין יהודים לערביים הם יחסי שכנות טובה. בעיר זו חיים בבניין אחד משפחות יהודיות לצד משפחות ערביות. אין מריבות לאומניות או דתיות. אם יש מריבה הרי זו מריבת שכנים שכמותה אפשר למצוא בכל ישוב שבני אדם חיים בו.
בילדותי בירושלים המנדטורית היו ערבים באים בימי שבת לבקר את מכריהם היהודים מתוך כוונה לעשות עבורם דברים שאסור ליהודי לעשותם בשבת.
המונח גוי של שבת היה נקוט כלפי העיירות בחו"ל כי בירושלים היה כל גוי גוי של שבת. הערבים ידעו היטב מה אסור ליהודי ומה מותר ולא הזדקקו להסברים.
משפחה ערבית אחת זכורה לי היטב מאותם ימים. הם חיבבו את אבי ע"ה וכמדומני שניסו להראות לו שלא כל הערבים פורעים.
הם ביקרו בביתנו מדי שבוע אך פעמיים בשנה היו מגיעים עם פיתות טריות. במוצאי יום כיפור, כשהיינו שבים מבית הכנסת היה ריח הפיתות החמות עולה באפנו ברגע שהתקרבנו אל החצר. הערבים המתינו לנו בפנים ומסתבר שידעו באיזו שעה מסתיים הצום ומתי להגיע כדי לסייע לנו בשבירת הצום.
דבר דומה עשו בסוף יום השביעי של פסח אחר צאת הכוכבים. גם אז היו נכנסים לחצר עם פיתות אך אל דלת הבית לא ניגשו כי הבית כולו עודנו כשר לפסח והיו קוראים לנו לאכול איתם בחוץ.
חוויות אלו אין שוכחים אף כי הזמנים השתנו ואותה קירבה של ירושלמים אינה קיימת כיום.
בחיפה נותרה שכנות טובה. גם בחיפה היו קרבות בימי מלחמת השחרור ומחיפה יצא אותו עז-א-דין אל-קאסם הפורע, אך האווירה הכללית של עיר זו היא אווירה סובלנית של אנשי עמל המסייעים איש לרעהו ומבקשים להנעים על עצמם את המקום בו הם חיים.
אווירה כזו יכולה להיווצר במקום שהסתה נדחית והעומדים בראשות הרשויות השונות מעודדים זאת.
בחיפה היה ראש עיר בשם חסן שוקרי. ככל הזכור לי היה ראש עיר בימים בהם נפתח הטכניון לראשונה. דהיינו בימי הטורקים. אצל הטורקים לא נבחר ראש עיר אלא התמנה.
אחר שהבריטים כבשו את הארץ העביר חסן שוקרי את ראשות העיריה למי שהבריטים מינו במקומו. ב 1929 נבחר חסן שוקרי לראשות העיריה ועמד בראשה עד 1940.
איש זה היה שייך לערבים שראו בעין יפה את עליית היהודים לארץ והוא עודד אותם. אל הטכניון התייחס כאל מנוף אדיר לקידומה הכלכלי והחברתי של חיפה. הוא ציפה שבטכניון ילמדו אלפי תלמידים מכל המזרח התיכון ויקבלו בו תואר של מהנדס.
מאליו יובן שהחוגים הערביים הלאומנים לא ראו את פעלו בעין יפה. המופתי ניסה להעביר אליו איומים למיניהם. אלו לא השפיעו על מר שוקרי. כושרו המנהיגותי היה לשם דבר. בכל פעם שהיו חילוקי דעות בעיריה (בעיריות לא חסר חילוקי דעות) היתה דעתו של שוקרי מכרעת ומתקבלת על דעת הכל.
יחסו אל היהודים הקנה לו מעמד מיוחד אצלם. הוא פישר ותיווך בין חברות וקואופרטיבים של יהודים, גרם להם להתמזג יחדיו לחברה גדולה יותר ובכך סיפקו שירות טוב יותר ללקוחותיהם והפסיקו להתחרות זה בזה.
את כל חברות האוטובוסים הקטנות שהיו בחיפה דאג למזג יחדיו לקואופרטיב בשם "חבר" (מאוחר יותר "שחר") וכתוצאה מכך היו לחיפה שירותי אוטובוס של חברה אחת לכל השכונות והפינות. עם זאת דאג גם ששירות האוטובוסים העירוני יפעל כל ימי השבוע, גם בשבת.
בפתח תקוה סיפרו שהפועלים הערביים שהיו עובדים אצל איכרי המושבה (פתח תקוה היתה מושבה, כדאי לזכור) נעלמו שלושה ימים לפני שפרצו המאורעות. פתח תקוה כבר סבלה התנפלות קשה ב-1921. השייח שאקר אבו-קישק הנהיג את ערביי יהודיה באותן פרעות. הוא נדון לעשר שנות מאסר ועל ערביי יהודיה נאסר להכנס לתחומי פתח תקוה. בהתערבותו של אברהם שפירא נערך זבח גדול וסולחה בה השתתפו השייחים והמנהיגים הגדולים. שייח אבו-קישק קיבל חנינה וכרת ברית נאמנות לפתח תקוה.
בפרוץ מאורעות 1929 נמנע השייח מלתקוף ואף מנע מערביי יהודיה להשתתף בהתקפה. דמותו השנויה במחלוקת היתה דמות נערצת על ערביי ארץ ישראל שהתגאו בנאמנותו לברית שכרת עם שפירא.
המופתי, חג' אמין-אל-חוסייני היה האישיות המוסלמית-דתית המשפיעה ביותר באותם ימים. הוא עודד את ההסתה כנגד היהודים והפיץ כזבים באמצעות שליחיו.
השליחים ביקרו בכל עיר ובכל כפר ערבי מרכזי. הם סיפרו שהיהודים עלו על הר הבית והחריבו את אל-אקצה. וכי על כולם לקום ולחסל את הכופרים לפני שישתלטו על הארץ כולה.
בכל מקום בו חיו יהודים בצד ערבים נשמעו נהמות אללה אכבר, הערבים החלו להתארגן והישוב היהודי החל להתבצר. הבריטים קיבלו אזהרות ולא נקפו אצבע.
שליחי המופתי הגיעו גם לחיפה וסיפרו מה שסיפרו בכל מקום אחר. גם בחיפה רצו ערביי העיר להתארגן ולצאת בהתקפה על שכניהם אך בראשות העיריה עמד אז ערבי בשם חסן שוקרי.
על חסן שוקרי אמרו שהוא היה מנהיג מלידה ובכל דיון שהשתתף בו היתה דעתו מתקבלת.
הוא היה בין הערביים המעטים שקידמו בברכה את ההתיישבות של היהודים בקרבתם. הייקים שהתישבו בחיפה קידמו את כלכלתה של העיר והפכו אותה לעיר משגשגת.
גם המוסד החשוב של היהודים שנקרא בשם טכניון היה בעל חשיבות עצומה בעיני ראש העיר הערבי שבחזונו ראה את מאות הצעירים הערביים מהמזרח התיכון כולו באים ללמוד בחיפה לתואר מהנדס.
חסן שוקרי שמע את סיפורי השליחים על הנעשה בירושלים ומיד גייס שלושה מוסלמים מעובדי העיריה וביקש מהם לנסוע לירושלים ולברר מה קרה בהר הבית.
השלושה נסעו בו ביום וחזרו למחרת. הם סיפרו שאין יהודים בהר הבית. איש לא נרצח שם ומסגד אל אקצה עומד על תילו.
יומיים אחרי כן פרצו המאורעות. בחברון היה טבח. גם במוצא, גם בצפת. ביפו היתה השתוללות. הרבה פצועים אך לא הרוגים. ארגון ההגנה הקים עמדות לפני שכונות הספר של תל-אביב ובהן ניצבו אנשי הגנה עם נשק שהרחיקו את הפורעים. ההתגרויות וההשתוללות נמשכו ימים מספר וכשמונים אנשים נפצעו.
בחיפה היתה התנפלות על חנויות בהדר הכרמל, בשכונת בת-גלים ובנוה שאנן. חסן שוקרי הזעיק את המשטרה ואת הצבא הבריטי במהירות. בחיפה היו "רק" ששה קרבנות. התוקפים באו מחוץ לעיר. (יש אומרים שמעכו באו). ערביי חיפה לא תקפו.
בימי מלחמת השחרור היו קרבות קשים בחיפה. חלק ניכר מהתושבים הערביים נסו מבתיהם כשכוחות ההגנה התקדמו לעבר העיר העתיקה של חיפה. רובם שבו עם תום הקרבות.
ביפו החליטו הערבים לצאת לגלות מרצון. הם עברו בין שני טורים של יהודים מתל-אביב ומיפו. היהודים ביקשו מהם שלא ילכו. "אנחנו נבנה את הארץ ביחד, תישארו". קראו אליהם.
ביפו נותרו מעט ערבים. רובם עזבו. ביפו לא היה גירוש. מי שעזב את יפו עזב מרצונו ובניגוד לרצון היהודים. חבל שלא היה להם ראש עיר כמו זה שהיה לחיפה ב-1929.
מנהיגים מסוגו של חסן שוקרי יכולים היו לתת צביון אחר לכל המזרח התיכון ולקדם את העמים השוכנים בו לדרגת הקידמה שהם ראויים לה. אך נדמה לי שבכל פעם שמופיע מנהיג מן הסוג הזה הוא נרצח והמנהיגות נשארת בידי מפיצי הכזבים.
תודה למנהיג הערבי האמיץ חסן שוקרי שמפעל חייו מוכיח כי השכנות הטובה אפשרית ומועילה. אני מצדיע לאיש זה ולתושבי חיפה, יהודים וערבים.