ההבדל בין מדינת חוק למדינת משטרה הוא שבמדינת חוק יש כללים ברורים התוחמים את סמכויותיהם של רשויות השלטון ואילו במדינת משטרה החוק מעניק מרחב תמרון אינסופי לרשויות. החוק מוכפף לצרכים של המשטרה ולא המשטרה כפופה להגבלות שמטיל החוק. בעיכוב האוטובוסים וחסימת המפגינים בדרך לעצרת בנתיבות משטרת ישראל העבירה אותנו לעברו השני של הקו המפריד בין מדינות חוק למדינות משטרה.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע את העיקרון לפיו אי אפשר לפגוע בחירותו של אדם, אלא לפי חוק או מכוח ההסמכה המפורשת בו. לפי חוק, אי אפשר לפגוע בחרותו של אזרח, אלא מכוח חוק המסמיך את הרשות במפורש לעשות את אשר היא עושה.
אין די בסמכות כללית "למנוע עבירות", אין די ב-"צורך לשמור על הסדר". צריך סמכות ספציפית לעכב אוטובוסים, לחסום דרכם של אנשים לפי זיהויים הפוליטי ולהורות להם לעצור.
סמכות כזאת קיימת בסעיף 67 לחוק המעצרים, המתיר לעכב אדם שיש לגביו חשד שהוא עומד לעבור עבירה המסכנת את שלום הציבור, וזאת אך כדי לברר את זהותו, לחקרו או למסור לו מסמכים. משך העיכוב לא יכול לעלות על שלוש שעות. מטרת העיכוב יכולה להיות אך בירור זהות, חקירה או מסירת מסמכים.
אי אפשר לעכב אדם או כלי רכב כדי למנוע ממנו להגיע למקום העצרת, כי אי אפשר לעכב אדם, לאחר בירור זהותו, רק כדי למנוע עבירה. סמכות כזאת אינה קיימת בדין הישראלי. סמכות כזאת קיימת לפי סדר הדין הפלילי במלזיה, שם גם ראש האופוזיציה מרצה 10 שנות מאסר על האשמות מפוברקות. לא שאנחנו מחוסנים מזה.
אבל נמצא בספר החוקים של ישראל סעיף המאפשר למשטרה למנוע תנועה של כלי רכב. הסעיף קובע כדלקמן:
"בלי לפגוע בכל סמכויות אחרות, שהוענקו בתקנות האלה, רשאי המפקח הכללי של המשטרה, בין בצו ובין מתוך הוראות או באופן אחר, לאסור, לצמצם או להסדיר או להתקין כי תיאסרנה, תצטמצמנה או תוסדרנה, בין בדרך-כלל ובין בשטחים נקובים, תנועתם וגם/או נהיגתם של מכוניות, אוטובוסים, מכוניות-משא או כלי-רכב או סוגים של כלי-רכב אחרים."
זהו סעיף 122א לתקנות ההגנה (שעת חירום), אשר הותקנו ב-1945 בידי שלטונות המנדט הבריטי כדי לדכא את מריים של היהודים המבקשים עצמאות לארצם. זהו סעיף המתואם את רוחה של מדינת משטרה, בה חופש התנועה של אזרחים נתון לשיקול דעתו של מפקד המשטרה.
היועצת המשפטית של המשטרה בהודעותיה לתקשורת לא הסתמכה על הסעיף הזה. כנראה התביישה, ובצדק, לומר לציבור כי מקור הסמכות היחיד למעשי המשטרה נובע מתקנות ההגנה הדיקטטוריות של השלטון המנדטורי. אבל אין מקור סמכות אחר למניעת תנועה של אזרחים על בסיס פוליטי.
הגבלת חופש התנועה של אזרחים על בסיס נטיותיהם הפוליטיות הופך את ישראל ממדינה שבה המשטרה כפופה לחוק למדינה בה החוק מכופף בידי המשטרה. איך שלא יצדיק השר לביטחון פנים את צעדי כפופיו, הפכנו למדינת משטרה.
גם במצב עגום זה יש נחמה פורתא. הנחמה שלי היא בשקט השורר במה שקרוי "קהיליית זכויות האדם" בישראל. אלה שמחאו כנגד כל מחסום ביש"ע, כנגד הגדר וכנגד המאבק בטרור, אלה שגייסו את זכויות האדם למען האג'נדה הפוליטית-משפטית שלהם, שותקים עכשיו. אינני שומע את מורי למשפטים, אינני שומע את אדוני "הארץ" ואת האגודה לזכויות האזרח.
אינני שומע את בתי המשפט, הנזעקים לעמוד לצד חופש הביטוי של המיעוט ולהגן עליו מפני השלטון הדורסני. בעצם אני כן שומע את קולה של כבוד השופטת פרוקצ'יה השולחת פושעת מסוכנת בת 14 למעצר עד תום ההליכים בגין התקהלות בלתי חוקית והעלבת שוטרת.
שתיקתם של אלה לנוכח רמיסת חירותם של מתנגדי ה-"הינתקות" מוכיחה כי זכויות האדם בישראל מושתתים על יסודות מניפולטיביים של שקר ורמייה. קהיליית זכויות האדם אינה נראית מודאגת מהפיכתה של ישראל למדינת משטרה ואילו מערכת המשפט אף משתפת פעולה. הזכויות והחירויות הפוליטיות בישראל הנן מקסם שווא, שמתנדף כל אימת שהטוען לזכויות אינו נמצא בצד הנכון של המתרס הפוליטי. זוהי נחמה פורתא לדעת שהיריבים הם רמאים.
