במילון מונחים צבאיים של צה"ל מוגדרת תורת הביטחון כ"תורה המושתתת על מדיניות הביטחון, שתכליתה להתוות את הדרכים לארגונם ולניצולם של המשאבים העומדים לרשות האומה, לשם קיום ביטחונה של המדינה".
האלוף (בדימ.) ישראל טל, הגדיר מושג זה: "תוכנית הלאומית הבסיסית והקבועה של הכוננות, ההיערכות, והמלחמה להגנה על הקיום הלאומי". המומחה הישראלי לתורת הביטחון, פרופ' יחזקאל דרור, השתמש, באותו עניין, במושג "אסטרטגיה-רבתי" (Grand Strategy), מונח שאותו טבע חוקר המלחמות הבריטי, בזיל לידל-הארט, בשנות ה-50 של המאה העשרים, וקבע שאסטרטגיה רבתי "שואפת לבחון הכרעות מעצבות-היסטוריה בהווה, בעזרת כלים מקצועיים ובראייה ארוכת-טווח וכוללת".
שלוש הגדרות אלה, שנוצרו בתרבות הצבאית של ישראל, הינן כה כלליות, כה רב-משמעיות וכה מעורפלות, עד כי לא ניתן, להבהיר בעזרתן מדוע פעלו מקבלי ההחלטות בישראל כפי שפעלו ולא ניתן לחזות את אופן פעולתם בעתיד. הן עוסקות במעטפת של תורת הביטחון ולא בתוכנה של תורה זו. במקום להבהיר את הנושא, הגדרות אלה מערפלות אותו.
אני מבקש לאפיין את תורת הביטחון של ישראל בעזרת עיקרון-יסוד אחד, שממנו נגזרים כל חלקיה האחרים של התורה, מעין זרם תת-קרקעי אסטרטגי, שכל החשיבה הישראלית על ביטחונה הלאומי שואבת את קיומה ממנו. עיקרון זה אמור לבטא את אבן היסוד בתובנה של מנהיגי ישראל לגבי אבטחת קיומה והשגת מטרותיה.
כל מנהיגי ישראל ב-54 שנותיה, קבעו, ביודעין ושלא ביודעין, את תורת הביטחון שעל פיה הם פעלו, על-פי תשובתם לשאלה:
האם מסוגל צה"ל להכריע בשדה הקרב את צבאותיהן של מדינות העימות, במחיר שהציבור בישראל מוכן לשאת, או שאין הוא מסוגל לכך.
את מושג ההכרעה הצבאית הם הבינו במשמעות שקבע קלאוזביץ: לשתק את צבא האויב. זאת אומרת - לפגוע בו קשה כל-כך עד שיחדל לתפקד, ולאכוף את רצונה של ישראל המנצחת על מדינות ערב המובסות ו/או על הרשות הפלשתינים ועל ארגוני הטרור הפועלים בתוכה. מנהיגי ישראל ומצביאיה גם לא הבינו שעיקרון השיתוק פועל לזמן קצר בלבד, ובנסיבות הסיכסוך הישראלי-ערבי הזמן קצר מאוד. מכאן, שמנהיגי ישראל הבינו כי אם צה"ל ישיג הכרעה צבאית נוסח מלחמת ששת הימים, ניתן יהיה גם להגיע להפסקת אש ארוכה עם העולם הערבי וגם להשיג ריבונות ישראלית על כל ארץ-ישראל המערבית. הפסקת אש ארוכה זאת עשויה ליצור דינאמיקה שתוליך במשך הזמן ליחסי שלום אמיתיים בין ישראל לעולם הערבי. את גובה מחיר ההכרעה, בעיקר בחיי אדם ובמשאבים כלכליים, הם קבעו באופן אינטואיטיבי, בכל תקופה על-פי ערכיה ותרבותה.
לשם הבהרת הנושא הרי חמש דוגמאות להכרעות צבאיות בהיסטוריה:
א) מרדף אברהם אבינו אחרי מלכי הצפון, כפי שהוא מתואר בפרק י"ד בספר בראשית. זה היה מהלך הכרעה שקבע במידה רבה את אופייה של הציוויליזציה האנושית מאז.
ב) ניצחונו של מפקד המרד היהודי, יהודה המכבי, בסתיו של שנת 165 לפני הספירה, בקרב אֶמָאוֹס, על כוח המשלוח הסלווקי, בפיקודו של הגנרל גורגיאס - ניצחון שהביא להקמת הממלכה החשמונאית ולבלימת תהליך ההתייוונות של היהודים, שאף היה תנאי הכרחי להיותו של ישו יהודי ולצמיחת הנצרות.
ג) התבוסה שהנחיל הצבא הגרמני לצבא צרפת ולכוח המשלוח הבריטי, במבצע "אִבְחַת המגל", במאי 1940. הכרעה צבאית זאת היתה שלב אחרון ותנאי הכרחי להתפתחות מלחמת העולם השנייה. הכרעה צבאית זאת שיתקה זמנית את האויב, כי היטלר איפשר לבריטניה למלט את צבאה מצרפת דרך דונקירק. בכך הוא גזר תבוסה על ארצו ואובדן על משטרו.
ד) ההכרעה שהשיגו בנות הברית על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. הכרעה זאת אִפשרה להן לחלק את גרמניה ולקבוע את גורלה מבלי להתחשב ברצונם של הגרמנים;
ה. ההכרעה שהשיגו ארצות הברית ובנות בריתה באפגניסטן ב-2001. הכרעה זאת הביאה לחיסול משטר הטאליבן ולכינון משטר חדש בארץ זאת.
כאשר תשובתם של מנהיגי ישראל לשאלת-השאלות האסטרטגית לעיל היתה חיובית, הם קבעו מדיניות של הגשמת מטרות לאומיות-טריטוריאליות והתעלמו מערך היסוד של אי הגשמת מטרות לאומיות בכוח צבאי; וכאשר היתה תשובתם שלילית, הם קבעו מדיניות של פשרה וּוִיתור על שטחים חיוניים, מבחינת המטרות הלאומיות.
אני חוקר נושא זה במשך 40 שנה. ממצאי מחקרי מלמדים שתשובותיהם של כל הקברניטים הישראליים לשאלת-השאלות האסטרטגית, מדוד בן-גוריון, דרך לוי אשכול, מנחם בגין, יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו ועד אהוד ברק ואריאל שרון, היו בלתי מבוססות. מכאן, שתורת הביטחון של ישראל היתה מנותקת מן המציאות הביטחונית הריאלית, והיא היתה מבוססת על ניסיונם האישי המוגבל של הקברניטים, על שכלם הישר, על תחושותיהם, משאות הנפש שלהם ועל מיתוסים שהם אימצו באופן בלתי ביקורתי.
________________________
תיארתי וניתחתי ארבע הכרעות אלה בהרחבה, בספרי קריסה וליקחה - ממלחמת ששת הימים עד למלחמת דרום לבנון (מהדורה שלישית מורחבת), שרידות, 1999.
