נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, העומד לסיים ביום 16.9.06 את תפקידו כנשיא וכשופט, נקלע למצב בעייתי. כמה חברי כנסת מגלגלים הצעה להאריך את כהונת השופטים בשנתיים נוספות - המטרה היא להאריך גם את כהונתו בשנתיים כנשיא (או יותר נכון: לסכל כניסת דורית ביניש לתפקיד בספטמבר 2006) - אך ברק, שאצלו הכל שפיט והוא גם יודע הכל, אינו יכול לעסוק בזאת פומבית, וגם לא להגיד את אשר על ליבו, מלבד להבטיח: אני פורש בספטמבר 2006, עם או בלי תיקון בחוק.
יתירה מכך: ברק, שעוסק בימים אלה במינוי שופטים, ומאוד מאוד מתאמץ לפסול את פרופ' רות גביזון ולקדם אחרים (ובכך הוא מנסה לתמרן את פעילות בית המשפט העליון לתקופה שאחריו), נמנע אפילו מהבעת דיעה בשאלה האם נכון להאריך את כהונת השופטים בשנתיים.
ההימנעות נובעת מחששו לפגוע באחד משני ידידיו הטובים: המשנה לנשיא, השופט מישאל חשין (העומד לפרוש בפברואר 2006); ומי שמכונה עתה הנשיאה המיועדת, השופטת דורית ביניש.
הנחת היסוד היא זו: אם יתמוך בהצעת החוק המתגלגלת, משמעות הדבר שהוא תומך בהמשך כהונתו של חשין עד פברואר 2008, ובמינויו לנשיא בית המשפט העליון לפחות עד כהונתו המוארכת. מסיטואציה זו עלולה ביניש-ידידתו להיפגע; ואם יביע התנגדות להצעת החוק, ייפגע ידידו-חשין, שיאלץ לפרוש במועד בלי לטעום ממנעמי הנשיאות.
בקיצור, סיכון כפול. לכן מעדיף ברק להחריש. לפחות פומבית.
