סוד גלוי הוא שהמערכת המשפטית שהיתה בעבר המבצר האחרון של היושרה, אי התלות והתקווה של אזרחי המדינה, נסדקה. רמת האמון של אזרחי המדינה בה פחתה בצורה מדאיגה.
שתי הרשויות האחרות: המחוקקת (כנסת) והמבצעת (ממשלה), הפכו מזמן לשנויות במחלוקת לגבי יושרם האישי של חלק ניכר של המכהנים בהן.
הרשות השופטת (בתי המשפט, ועימם הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה) היו בעבר מקור לאמונה ש"כולם שווים בפני החוק". גם בוזגלו וגם גולדשטיין. אבל החלום התנפץ. גם בארזי ירושלים נפלה השלהבת והיא התפשטה ל"היכלי צדק" אחרים ברחבי המדינה.
במרוצת השנים נוצרו כלים לא שלובים, שבאמצעותם ניתן היה לנקז את המיוחסים למיניהם. הדין לא נקב את ההר אלא עקף אותו. הארץ מלאה הרבה "הרים" מושחתים ורקובים. חלקם ממלאים כיום תפקידים מרכזיים ביותר. המשטרה המותשת מחקירות ממושכות וסבוכות שהסתיימו בפיאסקו לא הייתה מנפיקה למנהיגים הללו תעודת יושר .
זו שעתם הגדולה של עורכי דין בעלי מוניטין ותיאבון כספי בלתי נדלה, בעלי קשרים וכישורים, שיודעים כיצד ליישר דרכים עקלקלות, לדחות עד אין קץ ביוזמתם דיונים משפטיים, ולהכריז על שולחיהם כמעוני דין, רחמנא לא ליצלן, ונהנו מדלתות פתוחות ללשכותיהם של שופטים נותני ההכרעות ופרקליטים מקבלי ההחלטות.
המדובר הוא, בין השאר, במוסד השימוע שנועד רק למורמים מעם, שהתואר מרמים את העם היה הולם אותם יותר. אי העמדה לדין שנויה במחלוקת בנימוק צולע של "העדר ראיות מספיקות", או לחילופין - בזיכוי מפוקפק מחמת ספק תמוה, סגירת תיקים בנימוק מצחיק של "אין עניין לציבור", תשלום כופר בחדרי חדרים תמרות אי העמדה לדין פלילי, ואי פרסום פומבי של משלמי הכופר והנימוקים להטלתו, ועוד כמה "סידורים" מן היקב ומן הגורן.
ויש כמובן סידור נוסף המכונה עסקת טיעון, שבמסגרתה מודה נאשם בעבירות פליליות בחלק מסעיפי האישום, זאת תמורת מחיקת חלק מהם וקציבת עונש מוסכם מראש על הפרקליטות ופרקליט הנאשם, אך בית המשפט אינו מחויב, אומנם, לקבלו ככתבו וכלשונו אבל בדרך כלל אין הפתעות.
אחד הנימוקים הפורמאליים לעסקות אלה, שמהן נודף ריח מסחרי, הוא הרצון לחסוך למדינה הוצאות בניהול משפט יקר וממושך. העובדה שיש כאן מידה של איפה ואיפה בהשוואה לנאשמים אחרים שמשלמים את מלוא המחיר, לא זועקת לשמים. גם על פני האדמה לא נשמע קולה.
"סידור" מעין זה מבקש עורך הדין דן שיינמן, מוציא-ומביא מבריק בתחום זה, לעשות גם לחבר הכנסת עמרי שרון, נגדו מבקש היועמ"A להגיש כתב אישום בגין הקמת כמה "חברות קש" לא חוקיות ב-1999 כדי להזרים כספים למטה הבחירות של אביו בדרכו לכס ראש הממשלה.
עם לקוחותיו של שיינמן נמנו בעבר כמה משועי המדינה, שנחלצו בעונשים קלים יחסית. ה"עונש" המקסימלי ביותר הינו עבודות שירות למען הקהילה, שלעיתים אינן עבודות הלכה למעשה ואינן שירות בעל רמה מניחה את הדעת.
סעיפי האישום החמורים נגד עמרי שרון בכתב האישום המקורי, הם קשירת קשר לביצוע פשע או עוון, שבועת שקר, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים. הסעיפים הקלים יותר הם עבירה על חוק המפלגות (קבלת תרומות אסורות, אי ניהול מערכת חשבונות, הוצאת כספים מעל למותר ועוד).
היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שקיבל בשעתו החלטה שנויה במחלוקת לסגור לראש הממשלה אריאל שרון את התיק בפרשת האי היווני, קיבל מאוחר יותר החלטה מרגיזה שלא יגיש נגד שרון האב כתב אישום גם בפרשת "חברות הקש" הללו חוקיות שהוקמו ב-1999 כדי להזרים כספים למטה הבחירות שלו לראשות הממשלה.
מזוז זרה כמות של חול ים בעינינו הדומעות, כאשר העיר בהקשר לכך: "סגירת תיק פלילי אינה מהווה "תעודת הכשר ציבורית" למעשיו של אדם. זו החלטה בתחום הפלילי שנתונה לסמכותי. ביחס לתחומים האחרים יקרא הציבור וישפוט".
אבל הציבור לא קרא ולא שפט את שרון. באילו אמצעי ענישה יכולים אזרחי ישראל להשתמש כדי להעניש את ראש ממשלה, שעושה במדינה כבתוך שלו? רק התמימים בינינו יכולים לחשוב שבמשפחה סגורה הרמטית כמשפחת שרון, שבה רמת התיאום מעוררת פליאה, יכול עמרי להמרות את פיו של אביו ולפעול בחברות הקש הללו כבתוך שלו הרחק מחוות השקמים עמוסת התבן.
שרון האב נהנה מרוב מוצק ברשויות המבצעת והמחוקקת. גם אם היה הציבור פותח את פיו ומצפצף, הוא היה נתקל בנבחרים שסמוכים על שולחנו של שרון, ורובם נוהגים כמנהג הקופים: לא שומעים, לא רואים, לא מדברים. רק יושבים על הכיסא הלא מתקפל, וממתינים להתקפלות של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון.
בשבועות האחרונים התנהלו מגעים בין פרקליטו של עמרי לבין הפרקליטות, בניסיון לגבש את פרטי ה"עסקה". עורך הדין שיינמן מבקש, כמובן, למחוק את סעיפי האישום החמורים תמורת הודאתו של עמרי בסעיפים הקלים שבגינם יקבל שישה "חודשי שירות". הפרקליטות מתעקשת לדרוש עונש מאסר קל בגבולות תישעה חודשים.
הבדיחה הגדולה הייתה, שבמהלך הדיונים עלתה הצעה שתמורת מחיקת הסעיפים החמורים יסכים עמרי שרון לפרוש מהחיים הפוליטיים. חבר הכנסת עמרי שרון נכנס לכנסת בעורמה, כאשר שובץ במקום המשוריין (מספר 27) ברשימת הליכוד כנציג הנגב למרות הוא מתגורר בתל אביב, ורק בסופי השבוע מגיע החווה להתכנסות משפחתית ולפגישת "פורום החווה".
מאין הוא יפרוש? עד שיסתיימו כל ההליכים, ממילא תסיים הכנסת הנוכחית את כהונתה. אנשיו של עמרי פזורים בעמדת מפתח במנגנון המפלגה, ברשויות ממלכתיות ומוניציפאליות, ואפילו ברשויות דתיות, והוא מרושת היטב בתאגידים ממשלתיים וציבוריים. ללא קושי יוכל עמרי למשוך בחוטים שונים.
למרבה המזל, התפוגגה הצעה הזו ואינה כלולה בהצעה שגובשה. ההכרעה לגבי עסקת הטיעון תיפול (ביום ראשון) כאשר היועץ המשפטי לממשה מני מזוז יודיע על החלטתו לגבי ה"עסקה המשפטית".
מזוז הכריז אומנם שמדובר ב"תיק חמור", אבל הבהיר גם שהאינטרס של המדינה הוא להגיע לעסקת טיעון כדי לסיים את הפרשה במהירות ללא צורך במשפט. יש סימנים שמזוז עלול להעניק לעמרי הנחה משמעותית. אולי יהיה לנו כלל חדש: "האב, הבן ועסקת הטיעון", שתחליף במקרה זה את רוח הקודש.
אני דווקא סבור שיש עניין רב לציבור שלא תהיה עסקת טיעון, ושיתנהל משפט על-פי גיליון האישום המקורי, ככתבו וכלשונו, כדי שתהיה לנו הזדמנות נדירה לעקוב מקרוב אחרי התנהלות המערכת השלטונית העליונה. מלאי תקווה אנו שבית המשפט יחרוץ דין צדק.
אם בכל זאת יחליט היועץ המשפטי לאשר את עסקת הטיעון, חובה להותיר בה כמה סעיפי אישום חמורים, כדי שבית המשפט לא יוכל להתחמק מאי שליחתו עמרי למאסר בפועל.
כך או כך, אסור לשכוח שיש עוד תחנה צדק מדומה בדרך. ועדת הכנסת, שבראשה עומד עושה דברו של שרון-האב, חבר הכנסת רוני בראון (ששימש יועץ משפטי לממשלה עד שהודח אחרי שנחשפו נסיבות מינויו) אמורה לדון בהסרת חסינותו של עמרי ולא בטוח כלל שהיא תעשה זאת. רק לפני כמה חודשים מנעה הוועדה את הסרת החסינות של חבר הכנסת גורלובסקי.
אם בכל זאת יוחלט להטיל על עמרי עבודות שירות בלבד, יש לי מקום מתאים לביצוע העבודות הללו: מפעל הפיס. שרון מינה בשעתו את מקורבו הפוליטי, שמעון כצנלסון, לתפקיד יו"ר דירקטוריון הגוף הפיננסי האדיר שמחלק משאבים לערים וישובים שעמרי חפץ ביקרם. אולי עמרי יעבוד בהתנדבות במחלקת החשבונות של המפעל. הרי לעמרי יש ידע משפחתי ואישי בנושאים כספיים וכדאי שכישוריו ינוצלו
